מנהיגה אל החלום

talking on and on and on

and everything is bla bla bla.

מה כבר יכול היה להשתנות כל כך בשבוע אחד?

נורא לי מאז תחילת הלימודים. הכל הולך ליפול לי בין הידיים.

כרגע אני מרגישה שאין אדם שיש לי קשר הדדי איתו בבית ספר. אף אחד שאני רוצה להיות חברה שלו במידה שהוא רוצה להיות חבר שלי. יש כאלה ויש כאלה...  ובכלל התחלתי לשנוא אנשים. את כולם כמעט. אני מרגישה צורך להתרחק מהחברים שלי כי אין לי כח לדבר איתם. כי אין לי כל כך דברים שמחים להגיד ואני שונאת את זה. אני מגעילה את עצמי כל כך...

אני לא רוצה להיות בדיכאון שוב. אני אפילו לא יכולה להאשים את החורף הפעם.

אפילו במזרחנות לא מעניין לי. זה סימן מובהק הא?

הפרוייקט יפול אם אני לא אהיה שם עכשיו. ואין לי כח להיות שם. 

אין לי כח לכלום. אני אפילו מצליחה קצת לשכוח למה אני בליד... למה אני הולכת לבית ספר שכחתי כבר מזמן. אה, כן. צריך תעודת בגרות טובה כדי להגיע לדברים בצבא. ואבא שונא אותי. או שהוא סתם מטומטם שוב. אז גם בבית יש רק את הנוחיות שלא צריך לדבר עם אף אחד. רק שחף אוהבת אותי.

אני מפחדת :(

אני לא רוצה דיכאון שוב! (לא יהיה לי איך לבנות את עצמי מחדש עכשיו!)

אל תדברו איתי על זה בבקשה. רק אני אוכל להוציא אותי מזה כשיבוא גירוי מתאים...  וזאת לא תהיה שיחה אמיתית במילא אז מה הטעם. מי שרוצה לעזור שיביא רק חיוך וקצת מבט בעיניים והכל יסתדר...

לא תראו עליי שום דבר אז אל תחפשו.

להתראות.