| 9/2006
בדיקת הצפון
האמת שהם בכלל לא דיברו על המלחמה עד ששאלתי בארוחת הערב מתוך עניין. דודה אחת אמרה שכשהיא הייתה שומעת אזעקה היא הייתה סוגרת את הדלת של המטבח. וזהו. דודה אחרת סיפרה שהילדים התחילו להרגיש בטוחים רק כשאבא שלהם חזר הבייתה, כאילו שהוא "שוורצנגר וכשהיא תבוא הוא יתפוס אותה ביד אחת ויסובב אותה בחזרה" [הקטיושה]. סבתא אמרה שהבן דוד התינוק שלי תפס אותה ביד ואמר לה "סבתא למקלט!" ורק הבת דודה שצעירה ממני ב3 שנים אמרה שהיה לה קיץ נהדר, ושהיא בחיים לא טיילה כל כך הרבה.
עד ששחף מצאה ג'וק בחדר, וכל החמולה הצעירה של בני הדודים שלי הלכו לרדוף אחריו, במיוחד סתיו שהוא ד"ר דוליטל אמיתי. ומכאן ואילך כל השיחה התנהלה סביב "וואו! נופר בואי לראות! יש כאן מלא תינוקים!" ו- "תפסנו אותו בבקבוק! תראו איזה חמוד!" ו- "אמממאאא!!!! הוא נכנס לי לתיקקקקקקקקק!!!!" ונהיה קצת קשה לדבר :)
אח"כ עברנו לבית השני (סיפור ארוך... לא חשוב) וישבנו שם על הספה, ואותה בת דודה שצעירה ממני ב3 שנים ותמיד אהבתי נורא הציעה שנפתור ביחד תשבצים ובכלל התייחסה אליי בגובה העיניים לראשונה בהמון זמן. אז ישבנו ביחד עם חוברת "להעברת הזמן בנעימים בעת הישיבה בחדרים המוגנים" ולמרות שמצאתי את המילים בכמה שניות בתפזורות ושיכולתי לפתור את התשבץ לבד בחמש דקות, אמרתי רק את הפתרונות הקשים בקול ונתתי לה להתחבט עד שהיא הגיעה למילה הנכונה כדי שהיא תרגיש שעשינו שווה-בשווה. ואז באו כל החמולה הצעירה שהזכרתי ועשינו ביחד תפזורת (כי זה הדבר היחידי שהם יכולים לפתור בגילם המופלג...) וזה היה מצחיק כי מלא ילדים קטנים ישבו עליי וכל הזמן הייתי צריכה להזיז את השיער של אחת הבנות או את הראש של סתווי כדי לנסות לראות.
ואז דוד שלי כעס על בן דוד שלי כי הוא הוציא המון כסף כבר בשלושה ימים הראשונים שיש לו פלאפון, ואני אוהבת בצורה מיוחד גם את הדוד וגם את הבנדוד, והיה קשה לראות את שניהם רבים על עמדות מוצדקות, ולראות את הדוד הזה עושה את זה בצורה כל כך עדינה ועדיין לא נעים לו להגיד את המילים האלה שגם אבא אומר כל הזמן. הוא שנא להגיד אותן.
והתחלתי להרהר אם אני עושה בצדק שאני מתעקשת עם אבא על פלאפון עם מצלמה או שום פלאפון. במחשבה שנייה, אני ממש רוצה מצלמה. אני כל כך בן אדם שיש לו צורך להנציח דברים. ואני גם יודעת שאם הוא יקנה לי פלאפון הוא ירצה שאני אחזיק איתו 4 שנים, ויהיו עוד המון פיתוחים עד בעוד 4 שנים, אז לפחות שזה יהיה חדיש ביחס לעכשיו, לא?
יותר מאוחר כשכולם כבר הלכו לישון (כרגיל, זה כבר נהיה טקס) ואני נשארתי מול הטלוויזיה לבד, ראיתי סרט על בחור די מבוגר, נשוי עם ילדים וכל זה, פעיל בכנסייה ועובד חרוץ באותו מפעל כבר 20 שנה, שהחליט יום אחד שהוא אישה שכלואה בגוף של גבר והוא רוצה לעבור ניתוח לתיקון העניין, והאישה (אחרי הרבה מאבק) תמכה בו ונשארה איתו והם המשיכו לישון באותה מיטה ולהתגפף וכל זה. שנאתי אותה על כל מה שהיא נתנה בשבילו. אני שונאת לראות נשים קורעות את עצמן למען מישהו.
אבל כשהבן שלה שאל אותה מה יוצא לה מכל העניין היא אמרה "האהבה שלו".
גם אם אני אמות עכשיו, למרות כל החלומות שירדו לטמיון וכל הדברים שלא הספקתי, אני אהיה אסירת תודה על דבר אחד: שהייתי מאוהבת. עד הרמה הכי עמוקה שאני יכולה לדמיין. שהרגשתי שמישהו אחר הוא הכל בשבילי. שנעצרו לי החיים בגללו. שאני יכולה להבין את היכולת לתת כל מה שיש לך ומעבר לכך בשביל מישהו בלי להרגיש פראייר. ועוד המון דברים. אפילו שזה נגמר ולא בטוח אם זה יחזור. העובדה שאני יודעת.
משהו בי מתגעגע לחום ולאינטימיות הזאת נורא. אבל כל שאר המשוהים זועקים לי "לא עכשיו!" ואני מבינה אותם. ובמילא זאת לא בחירה. :)
היום הגיעו עוד כמה חבר'ה מהמשפחה והיה נעים. הסתכלתי עליהם במבט חצי מסטול כי לא ראיתי אותם מאז הבר מצווה ההיא שכתבתי עליה-לפני חודשיים בדיוק, וגם כי חודש מתוך החודשיים האלה ביליתי בתפילות לשלומם ובחרדה עצומה. כששני חיילים מתוכם נכנסו לחדר כמעט בכיתי, ואז נרגעתי ורק ציינתי לעצמי שאנחנו לא מעריכים שום דבר. אין לי מה להגיד חוץ מתודה רבה (לזה שהתפללתי אליו כל כך הרבה ועדיין לא אכזב אותי אף פעם כשהתפללתי מהלב) על זה ששמרת עליי ככה. כן, עליי.
מה שהם עשו במשך כל האחר צהריים הוא לרכל על האנשים השטניים שהפקידו בידיהם ארגזי מזון לתושבים וטלויזיות ומזגנים למקלטים השכונתיים והם לקחו אותם הבייתה. בצדק ריכלו, זה מגעיל לראות מישהו שאתה מכיר עושה דברים שפלים כל כך. בצפון כולם מכירים את כולם כי כולם הבנים של והבני דודים של והשכנים של ולמדו במחזור של מישהו מהמשפחה שלנו, אז כל מעשה כזה יוצר בושה נוראית לחמולה שלמה של אנשים. אין לי כל כך למה להשוות את זה במושגים של עירוניים-אני מצטערת. גם מציק שמי שעשה את זה נמצא בעמדת כח והוא "מסודר" כלכלית, וכן כל המשפחה שלו שאליהם הגיעו הפלזמות. לא כמו המשפחה שלי. ולמרות שאני יודעת את כל זה, הרגשתי בחילה כל השיחה הזאת.
בכל אופן, הלוואי שמי שצריך לשלם ישלם. אח"כ השיחה עברה לפסים יותר קלילים אבל אני לא זוכרת על מה דיברנו.
כמה תודות שתמיד רציתי להגיד ולא היה לי מקום, ושהוכיחו את עצמן בימים האחרונים:
- לאורן, פשוט כל כך טוב לדבר איתך כל פעם מחדש. אתה מלווה אותי בכל השטויות שלי כל כך הרבה זמן, ואפשר פשוט לספר לך דברים בלי לפחד ממה שתגיד, כי אתה אוהב אותי באמת וזה כל כך חשוב לי. לא חשוב מה בעצם אתה מקליד לי,
אפילו אם זה סתם, סתם מגניב איתך :)
תמיד לדבר איתך יהיה הדבר שהכי יעזור לי. זה פשוט מה שהייתי צריכה תמיד כדי להתאושש ולהתעשת. אין לי מילים.
אורן, הלוואי שאני אהיה בקשר איתך עד היום האחרון של חיי.
עריכה: [1:00, 10.9] אורן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גיליתי עכשיו שאתה אפילו עוד יותר מדהים ממה שחשבתי. וחשבתי הרבה!!! אוךךךךךך אורן!
צריך להכין פסל שלך ולשים בכל כיתה וכיתה בעולם כולו ולחנך את כל הדור הבא מה זה חבר אמיתי. אורן!!!!!!!
- לאלכסיי, כי אתה באמת החבר הטוב שקיוויתי שתהיה מתוך ידיעה שאין סיכוי כי אתה רחוק כל כך. אתה אחד האנשים שאני יכולה להגיד שכבוד הוא לי להכיר ולהיות בקשר איתם. ובאמת תודה מכל הלב על מה שעשית. אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה. בכלל, אותך. כמויות הנתינה שיוצאות ממך...
-ליסמין, כי רק לדעת שמישהו מסוגל לראות אותך בצורה כזאת עושה את העולם הרבה יותר יפה.
"ואם זאת א-א-א-א-א-א-א-את, זה אפילו עוד יותר, עוד יותר נחמד..." ובכלל עולם שבו את נמצאת הוא עולם הרבה יותר יפה.
וזה נשמע כלכך סתמי לעומת מה שאני מרגישה אלייך. אבל את יודעת אני מקווה.
- לדני, כי אתה פשוט דני. ודני זה הכי באמת באמת. זה כל מה שאפשר לחלום עליו. הלוואי שתמיד תהיה שמח, דנידני שלי.
מגיע לך להיות.
- ואחרונה חביבה מאוד: לג'ני, כי כיף שחזרת. שום דבר לא יפה בלי הידיעה שאפשר לספר לך עליו. אני אוהבת אותך. תשתדלי לעזור לי. תעזרי לי. אני רוצה שתמיד תהיי שם.
היה מיוחד מאוד.
יש עוד אנשים שאני אוהבת ואני חייבת להם תודה, אבל האנשים האלה חיממו לי את הלב השבוע. כשהיה לי כל כך קר.
תודה.
וסליחה שזה פוסט נורא. פשוט אני במחזור והכל עמוק נורא במחזור. או שסתם אני עמוקה נורא. מה אכפת לי, אם לא בא לכם להיות עמוקים נורא, חכו לשבוע הבא. =)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
