בזמן האחרון כל מה שאני רוצה לעשות הוא לישון. אמא חושבת שאני אנמית שוב (הפסקתי לקחת את הכדורים די מזמן בלי הוראת אף אחד), אבל אני לא בטוחה שזה רק זה. הייתי רוצה שזה יהיה.
מה שיש לי: חברים, ועוד שאוהבים.
מה שאין לי: הקשבה, פורקן, עניין בי אבל מתוך שותפות, לא מתוך "צריך ל..."
מה שאני לא רוצה: - הצקה, כפייה "נו ספרי לי כבר...", צריך לדעת איך להוציא ממני את מה שאני מרגישה. על מה אני חושבת. אלימות רגשית מרחיקה אותי מייד.
- בטח שלא שיציקו בגלל הפוסט הזה, או שישאלו מתוקף החובה.
מה אני כן רוצה: זמן איכות. אני לבד עם חברים.
מה שיש לי: רצון להצליח בלימודים. רצון לסדר את החיים ובעיקר את החדר.
מה שאין לי: ריכוז. התמדה. (כח?)
מה שאני רוצה: ליצור את כל התנאים ההכרחיים על מנת למצוא ריכוז (לישון טוב, ראש פנוי, חוסר אירועים מרגשים לכמה ימים, חוסר הסחות דעת)
מה שאני לא רוצה: להיות לא מועילה, לבגוד בעצמי, לבזבז זמן, לפספס דברים חשובים.
מה שיש לי: משפחה די נהדרת בסה"כ. בית. תקופה של גיבוש, איכשהו.
מה שאין לי: שקט.
(מצחיק. כתבתי את זה ואבא פתח את הדלת.)
מה שאני לא רוצה: לנתק קשרים מהמשפחה, לשדר התנשאות, לשדר עד כמה לא שייכת אני מרגישה פה.
מה שאני רוצה: יותר אכפתיות, ולא בדברים כמו "איך היה ב..." אלא רגש. אפשרות לשבת לבד אפילו כשיש אנשים בבית. מחשבה גם עליי.
מה שיש לי: גרסה מצומצמת של הפרוייקט שאני רוצה בסוף.
מה שאין לי: סדר, תיאום ביננו (אני והמדריכה) לבין בית הספר. תוכנית מסודרת לעתיד. מושג לאן הולכים מכאן. כח לטפל בדברים האלה.
מה שאני רוצה: שיהיו את הדברים האלה.
מה הבעייה: יש דברים שאני צריכה לעשות שקשורים לבית הספר ובגלל זה אני לא יושבת לחשוב על הפרוייקט. יש לי מן דרך עבודה כזאת של "קודם אני אסיים עם זה... ואז יהיה לי זמן לכל הדברים האלה שאני רוצה לעשות ואני אהיה מאושרת והחיים יהיו יפים."
החיים הם לא המשימות. החיים הם מה שבינהן.
וכרגע אין לי לא את החיים ולא את סיום המשימות. אני צריכה פורקן וחוסר לחץ לכמה ימים... אפשר?
מה שיש לי: הרבה אנשים מסביב.
מה שאין לי מספיק: זמן, איכות, עם האנשים שבחרתי לאהוב.
מה שיש לי יותר מדי: זמן, לא איכותי, מנסה להתחמק מבחינתי, עם אנשים שאני לא.
מה שאני רוצה: למצוא כפתור מסויים וללחוץ עליו. זה ממש מרגיש לי ככה. אני לא יודעת איפה הכפתור הזה אבל ההרגשה היא של בכי שצריך לצאת ואי אפשר לעשות כלום עד שהוא יצא, בלי אפשרות לבכות אותו.
מה שאני רוצה: שאף אחד לא יקרא את הפוסט הזה (אף אחד שלא אמור בכל אופן)
את החברים שלי יותר בחיים שלי. אבל רק אותם.
לעמוד במשימות.
חופש מבית הספר.
ריכוז.
נעים. אבל בלי רגשות אשמה כמו שעכשיו.
שקט. חוסר דאגות.
כח..... להיות אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
