ההכנות לגרמניה בשיאן...
קבענו להפגש בבית קפה היום, רק המשלחת. זה היה ממש ממש נחוץ כי עד היום לא הכרנו אחד את השני אפילו בשם... למרבה ההפתעה (באמת ההפתעה! ממש לא התחשק לי ללכת כי פחדתי שיהיה משעמם!) התברר שכולם ממממממש נחמדים ולמרות שבתחילת הערב לא הכרנו בכלל בסוף הערב ממש התגבשנו וכולנו נדחפנו לשולחן קטן אחד והצטופפנו...
אני עדיין לא מאמינה שאני אתקרב לכולם אבל לדעת שכולם בגישה הנכונה זה כבר ממש מעודד :)
הדאגות שלי לקראת הטיסה הצמצמו בחצי בערך.
אני ממש מרגישה שחסרים לי חברים בחיים. אני לא יודעת בדיוק להסביר את זה, אבל אני די מרגישה שרוב החברים שלי הם לא באמת חברים בזמן האחרון. שאנחנו ביחד פשוט כי זה נוח עכשיו אבל אף מאיתנו לא יהיה מוכן להקריב עבור האחר בלי לצפות לתמורה. או לחכות. או לקרוא כשיוצאים. ודברים כאלה.
הלכנו להצגה "המפיקים" עם כל השכבה השבוע... וממש חיכיתי לזה, וקבעתי ללכת עם שתי חברות שונות וחשבתי שיהיה ממש כיף... ובסוף הייתי צריכה ללכת לבד ואף אחד גם לא שמר לי כסא וישבתי ליד אנשים שאני לא ממש מדברת איתם ולא נהינתי בכלל מההצגה וחזרתי בהרגשה זוועתית. לפחות באוטובוס ישבתי ליד הקטנה וכיף לי איתה. היא בראש שלי.
על הלידניקים בכלל אין מה לדבר... נעלמו מהאופק. אבל לפחות שם יש את התירוץ שגרים רחוק... מזל שיש קומונות...
בקיץ הרגשתי שיצרתי קשרים שילוו אותי למשך הרבה זמן, שאולי מישהו יצליח לחדור פנימה, אבל איך שהתחיל קצת לחץ- הכל נגמר, וזה מחורבן. "חברים זה לא רק כשנוח", נכון? מכאן נובע, אין לי חברים. (כנראה שמכאן גם נובע, אני לא באמת חברה של אף אחד. אבל למה לקבוע כשלא נוח אם אף אחד אפילו לא שומר לי מקום בהצגה?)
אני כל כך צריכה את החופש הזה. אני לא חושבת שבחיים לא הייתי יותר זקוקה לחופש, לאווירה אחרת. אולי בתקופה שנופר מתה וכל הזמן ייחלתי להיות לבד בהרים ודשא. האמת שהתחלתי על דעת עצמי את החופש כבר לפני יותר מחודש, איך שהתחילו המבחנים. להתפדלע במיטה, לישון במקום ללמוד, לקרוא במקום להכין מטלות... אני כבר לא מרגישה משמעות לכל מה שאני עושה. אפילו לליד. אפילו לדברים שחשבתי שהם האופי שלי, ערכים וכל זה. אני צריכה זריקת מוטיבציה דחוף...
מרגישה קצת חסרת הכרה במובן מסויים.
דיי, דיי ילדה. מחר בבוקר מתחיל שבוע נפלא...
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
