רגע לפני שאני עוזבת את קריית גת, אני חושבת לעצמי תמיד "המממ אבל דווקא נחמד פה ולא היה אכפת לי להשאר כאן עוד איזה יום-יומיים" אבל אז אני מגיעה הבייתה.
בבית הכל כל כך מוכר ויפה וטוב. באתי הבייתה ונכנסתי לחדר, ושם (אחרי ששאלתי את אחותי מה זה הדבר הגדול הזה שהיא בוהה בו ומתקתקת עליו ואם היא יכולה ללמד אותי להשתמש בו) חלצתי נעליים והרגשתי הרגשה מוזרה. מה זה החלקות הזאת? הייתי חייבת לגעת ברצפה עם הפנים כדי להאמין. אין חול!!!
זה כל כך מוזר להיות במקום שכל החיים קראתי לו בית. אני לא יודעת איפה אני. אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות ואיך להתנהג. מרוב דברים לאכול ודברים שהם שלי ואני יכולה לעשות איתם מה שאני רוצה אני משתגעת! אתם קולטים שאני יכולה עכשיו להזיז דברים ולא צריך לעשות על זה ישיבה?! והזרם במקלחת, והעובדה שיש שם רק שלושה בקבוקים... הוווו!
אתמול יונתן ולירון אספו אותי מהרכבת בת"א (המשוגעים האלה!), לקחו אותי הבייתה להתקלח ואז לארומה. היו שם המון אנשים ואמרתי להם שעד שאני אבין שהם באמת פה לידי אני כבר אהיה ברכבת חזרה לשם. זה לא ייאמן. יכול להיות שזה בגלל שהיה לי יום ארוך במיוחד והייתי דקה בבית לפני שפגשתי את כולם אבל באמת שהיה לי קשה לתפוס שאנחנו כולנו באותו מרחב...
ונכנסתי לקומונה של צוות מרכז וכל כך חי ומדהים שם, ואנשים שמעולם לא הגיעו למפגש חברתי של הצוות כותבים שהם מארגנים אחד. אעעעע. יואו... אני עוד אבכה.
אני שוב רוצה להדגיש ששנייה לפני שעזבתי חשבתי שזה מאוד הבית שלי וחלק בלתי נפרד ממני ה"שם" הזה, ושטוב לי שם רוב הזמן (חוץ משבוע שביזות יום א' מסורתי...) ומה זה לא לראות את כולם 10 ימים! זה המון!!! אבל וואו, אני בבית. ומה עוד צריך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
