מנהיגה אל החלום

וואו מאיפה להתחיל?

אני פשוט אזרוק נקודות כי באמת שיש המון לספר. טוב, אז נתחיל בזה שאם פעם חשבתי ששנה זה המון זמן, ואיך נשרוד את זה שזה כל כך המון זמן, עכשיו זה נראה לי ממש כלום, ואיך נספיק הכל בשנה אחת בלבד. אני נקשרת לילדים יותר ויותר מיום ליום ואני יודעת שגם אצלם וגם אצלי, ההסכמה להקשר אחד לשני כרוכה בידיעה שתאריך הפרידה ידוע מראש. זה נורא קשה, והילדים גם מדברים איתנו על זה. אבל כמו שאמרתי, רק שנה אחת לפנינו ואת השנה הזאת נמצה עד תום!!!

אני מטורפת על הילדים. יש כמה מהם שאם זה לא היה קצת מוזר מאוד, הייתי פשוט מחבקת ולא עוזבת בחיים. גם מהקבוצה שלי, וגם מאביבים, וגם כל מיני אחרים שאני מסתכלת עליהם ולא יכולה שלא להתקף במן גאווה אמהית חולנית כזאת... זוועה, זוועה.

המעברים נורא קשים לי (גם המעבר הבייתה, דרך אגב.) ורוב הזמן אני חושבת שאולי היה עדיף שלא הייתי חוזרת כ"כ הרבה. בכל פעם שאני מגיעה הבייתה אני נכנסת למן שוק קטן כזה, לא יודעת איך לדבר, איך לתפקד, מה לעשות, מתגעגעת אימים. אבל אז אחרי כמה שעות אני מבינה שעוד מעט חוזרים לשם וכל כך לא בא לי!!! הפרידה מהמשפחה קשה לי נורא בכל פעם. אני לא טיפוס של פרידות! למשל עכשיו, כולם כבר ישנים ואני יודעת שאני לא אראה אותם עד שבוע הבא. ולפעמים פשוט בא לי חיבוק של אמא. לפעמים לא בא לי אף אחד אחר שהוא לא אמא. :(

ואז אני מגיעה לשם, שבוזה רצח, נורא. מגיעה לקומונה עצבנית, עונה תשובות קצרות לחבריי ולמרות שאני מתה עליהם, סוגרת את הדלת של החדר ולא יוצאת עד שצריך ללכת. הולכת את שביל האבנים הזה כל כך בודדה ומראה השער המתקרב הוא יד שחונקת לי את הגרון. נהרות זורמים- אבל לא על הפנים, אלא על העיניים שמאחורי העיניים. כבר למדתי להיכר אותן מקרוב. גם בעייפות מצטברת, אלה הן שכואבות. אי אפשר לבכות כשאתה אף פעם לא לבד. אסור שהילדים ידעו. מושיטה את היד לדחוף את השער ו... לובשת את החיוך הכי חי שלי. כן, היה נחמד בבית, בואו נדבר על משהו אחר חמודים...

בפעם האחרונה כשהתסריט הידוע מראש הזה חזר על עצמו זה היה ערב שבת, הגעתי ישר לתפילות. אחרי ארוחת הערב יש זמן חופשי ובעצם אנחנו יכולים להתחפף, אבל בדיוק ראיתי את הזאטוטים משחקים בחוץ והחלטתי להתיישב לידם. ירד גשם והם שיחקו מחבואים וכולם היו רטובים לגמרי. אחד הילדים לקח לי את היד והלכנו ביחד. הוא נפל וקיבל מכה, וזאת הייתה הזדמנות מצויינת להרים אותו על הידיים ולסחוט מנת חיבוקים גדולה גדולה. אני לא יודעת מה יש בילד הספיציפי הזה, אבל הוא פשוט מרפא אותי. במשך שעתיים בערך ישבנו ככה, כשהוא מרטיב אותי לגמרי ומחבק, ואני מציקה לו עם שאלות שהוא עונה עליהן ורק ממשיך לחייך. ילדים מסביב דיברו איתנו מדי פעם אבל ההרגשה הייתה שאני איתו לבד. אני חושבת שמכל האנשים שם, רק כשאני איתו אני לא מרגישה רק בתפקיד "המבוגר היודע והנותן" אלא גם לפעמים כמי שמקבלת מהקשר. זה מדהים. הילד הזה בן 7. סוג האהבה שאני מרגישה אליו חדש לי כל כך...

יצאתי מהפנימייה כשהגיע זמנו לישון, מאושרת כל כך.

השבוע הייתה הפעם הראשונה שחזרתי הבייתה והרגשתי שהתמודדויות שאני חווה בפנימייה ומדחיקה כי אסור להשבר ולבכות מלוות אותי בבית ולא מרפות. אנחנו חיים בעולם ורוד. באמת! הסיפורים ששמעתי השבוע כל כך זרים לנו.. אנחנו בוחרים לשמוע אותם בזמננו הפנוי, בתור סרט או ספר. הם מעניינים אותנו, מבדרים אותנו, מעוררים את מסך האדישות שאנחנו בו חיים בו וגורמים לנו להרגיש. אנחנו נהנים מזה שמשהו גורם לנו להרגיש. הילדים האלה, אנשים שאני רואה וחיה לצידם כל יום, מתמודדים כל הזמן. אלה החיים שלהם.

אחת הבנות סיפרה לי השבוע שאבא שלה השתכר יום אחד כשהיא הייתה בת שנתיים ושם אותה בפח אשפה בדירה, ואמר לאמה שהוא הולך להוריד את הזבל. הוא לא צחק... הוא עמד לזרוק את התינוקת שלו לצפרדע של אשפה, אבל האמא חטפה אותה והגנה עליה, והוא בשכרותו לא תפס אותה. דמיינו רגע ילדה בת 8 אומרת: "הוא שם אותי בפח ואמר לאמא שהוא רוצה לזרוק אותי". היא אמרה את זה בכזו תמימות, בכזאת אהבה לאבא שלה. היא לא יכולה שלא לאהוב אותו- הוא אבא שלה... המילים האלה לא עוזבות אותי!

ילד אחר סיפר למדריך השבוע שהוא עייף כי הם ישנים 7 אחים עם שמיכה אחת, ואחד האחים הקטנים שלו זז בלילה ובועט את השמיכה מכולם. הילד, בכיתה ה' בערך, לא מצליח לישון כי כל כמה דקות הוא צריך לקום ולכסות את האחים הקטנים שלו, שלא יחלו...  איזה הקרבות אנחנו הקרבנו כאחים גדולים?

עוד דבר שהיינו צריכים להתמודד איתו השבוע הוא שאחד הילדים הפיץ במועדונית שלאמא אלמנה של אחת הילדות יש חבר, ולא רק זה, הוא גם בוגד בה.. היא כל כך בכתה וצעקה!

אבל בניגוד חד לסיפורים האלה, היו גם רגעים כ"כ קסומים השבוע. של צחוק מתגלגל, של בקשה "תמציאי לנו סיפור מפחיד" ושל חצי שעה שבהן אני מחרבשת שטויות אבל הם מסתכלים אליי מרותקים בחושך מהמיטות. של התחננות: "תבדקי לי כינים!" אבל שתינו יודעות שאין לה כינים, פשוט נעים לה (ולי) שאני משחקת לה בשיער. "עוד נשיקה, רק עוד אחת!" אפילו שאלו אותי המון פעמים השבוע אם להכין לי תה. אני לא יכולה לתאר באיזה אופוריה אדירה אני יוצאת מלילות כאלה. החיים מושלמים!!! אין לי מילה אחרת חוץ מקסם.

נפלא ומחזק לראות שהילדים האלה מצליחים לשמור על קו מחשבה צלול ולהשקיע בלימודים, ולצחוק ולהיות מקסימים. זה מלמד משהו על אופיו של האדם, על כוחו של כח רצון, על מה שעקשנות נערית טבעית לאושר יכולה להצמיח. בכולנו טמון הכח לחיים. כולנו חזקים כל כך. יש בנו הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים, ואנחנו עוד נגלה את זה ברגעים משבר בהם נצטרך את זה...

ובאווירה אופטימית זו נסיים... כמה קל היה לכתוב פתאום. זה פשוט זרם החוצה ממני. אני מתחילה להבין את מה שלמדנו בספרות לפני שנתיים- שהכתיבה פורצת החוצה מהכותב ולו אין שום זכות החלטה או שליטה בעניין... אולי זה גם קשור לזה שלא כתבתי מיליון שנה, או לזה שסופסוף יש לי משהו משמעותי בחיים לכתוב עליו...

קצת אין לי למי לספר את כל הדברים האלה כי לקומונה זה מרגיש קצת חסר תועלת- הם יודעים את זה, חיים עם זה. החברים בבית לא מבינים כלום וגם אי אפשר לשפוך את הלב בפני אדם שזאת הפעם הראשונה שאתה רואה אותו החודש, ויש לכם בערך שעה... עם כל הכנות, אני גם לא חושבת שהם רוצים. גם לי לא בא להיות מדוכאת כשאני איתם, בא לי חוויות של אושר טהור שאני אוכל לחזור אליהן ברגעים קשים, אבל מהצד השני אני לא מסוגלת להנות באמת כשמטען כזה יושב עליי והם לא מודעים לשמץ ממנו. זה מרגיש מזוייף נורא. כן, נראה לי שלכתוב פה זה פיתרון מצויין. אני אשמח אם תבחרו לדבר איתי על הנושאים האלה. באמת באמת אשמח, אבל קשה לי להאמין שאני אעלה אותם.

קצת חסר לי פרטנר. לא מישהו מהקומונה, אין שום דבר רע בפרטנרים שלי שם אבל הם בתוך זה. חסר לי מישהו להגיד לו שהיה לי יום מושלם או שירחם עליי טיפה כי אני צריכה לקום ב6. אני מוציאה מתוכי כל כך הרבה אהבה, וגם מקבלת בחזרה, אבל אהבה למבוגר ולא אהבה לחברה. חסרים לי ליטופים וחיבוקים חמים כמו של החברות שלי פה. חסר לי קשר יומיומי עם מישהו שלא קשור לפנימייה... ובטלפון זה נחמד אבל זה פשוט לא זה. אי אפשר לחייך חיוך קטן בטלפון.

שלכם באהבה, בקריית גת הלא רחוקה...