מנהיגה אל החלום

שאלום!

כאן מדבר האדם הכי מאושר בעולם! לא, לא, אני לא מאוהבת. לפחות לא בבחור בגיר...

היה לי אתמול יום מדהים בפנימייה והמילה היחידה שאני יכולה להגיד היא: שיואו.

הייתי צריכה לעשות כמה דברים במזכירות בשעות הערב, וביקשתי מאחת הבנות הבדואיות שלא דיברתי איתה כבר כמה זמן ללוות אותי. המזכירות הייתה סגורה אז היינו צריכות להסתובב בכל נווה חנה כדי לחפש מפתחות שנמצאו אצל מישהו מסויים, ובדרך פגשנו כל הזמן עוד ועוד ילדים מהקבוצה שהצטרפו אלינו בריצה, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי רצה בשביל הכיף עם חצי קבוצה, והחיפושים רק הוסיפו ריגוש להנאה. בסופו של דבר אחרי שמצאנו את המפתחות וסיימנו את כל העניינים במזכירות לא הצלחתי לנעול וכל הילדים בקבוצה ניסו אחד-אחד, עד שלבסוף אחד מהם הצליח, ועשינו תחרות ריצה לקבוצה. כשהגענו אסתר אמרה לשניים מהילדים שהם חיייבים להשאר ולסיים את התורנות שלהם ואני צעקתי "טוב, כולם עוזרים ל... ול... לסיים את התורנות כי אנחנו לא ממשיכים עד שהם לא מסיימים!!!" תוך חמש שניות כל שמונת הילדים רצו מהמטבח לשולחנות האוכל בקבוצה- סופרים אחד לשני כמה כוסות עוד להביא, מקרצפים מזלגות, מכניסים לארונות, מעבירים מיד ליד צלחות. "סיימנו הכל!!!"  המומה גיליתי שהשולחן ערוך למופת וצעקתי "טוב אז מי מגיע ראשון למאפיה?" וכבר נעלמתי משדה הראייה שלהם. ביום רגיל אף אחד לא היה עושה את התורנות שלו בלי 'רגע... עוד מעט... אין לי כח...' ובטח שלא עושה תורנות של מישהו אחר. במשך שעה בערך כל מי שהיה בחצר שם לב לחבורת "נתיב לשלום" שידועים בתור הקבוצה שלא עוברת יום אחד בלי מכות, רצים אחד אחרי השני אחרי איזה מטורפת מתנשפת שצועקת "ועכשיו לנדנדה האחורית! לנגוע בפלסטיק הירוק!" וכולם כל כך נהנו שהייתי מאושרת עד הגג... אחרי שעה בערך דין יצא וצעק "נתיב לשלום, בואו לאכול!" ואני צעקתי בתגובה "מי הראשון להגיע למועדונית ולתת לסברי כיף?"  מזיעה אך מאושרת נתתי לסברי כיף שנייה. אסתר הייתה מרוצה ואפילו לא כעסה עליי ששכחתי שבעצם היום התורנות שלי להכין את האוכל...

החבורה של הבנים הבדואים קצת יותר סגורים, והאמת שגם יש לי פחות מגע ישיר איתם כי את כל הפעילויות אחד-על-אחד הם עושים עם סברי, בגלל שזה קל להם יותר מבחינת השפה. חוץ מזה קיימת גם העובדה הביולוגית שאני בת, ולכן קצת נחותה שכלית כי אני לא מבינה בכדורגל למשל... גם הזהירו אותי לא לגעת בהם יותר מדי כי זה קצת פחות מקובל מאצלנו. לכן בכל פעם שאני מצליחה לעשות משהו שנחשב מגניב ומיוחד בעיניהם אני מרגישה מלכת העולם וחוזרת לקומונה כמנצחת. למשל אחרי הריצה הזאת ישבנו רגע בחדר והם סיפרו לי מה השמות של החברות שלהם.. ו-וואו...

אחד מהם הוא בכלל הילד האהוב עליי בנווה חנה, מהיום הראשון בערך. הוא בכיתה ה' ונקרא לו סולי לצורך העניין (אני לא כותבת פה שמות בכוונה) ויש לו את העיניים הכי יפות בעולם והחיוך הכי מלא שמחת-חיים שפגשתם בימיכם. הוא לא מלאך ויש לו רגעים של עצבים ושל דווקא אבל אני פשוט מאוהבת בו מעל לראש... איך אפשר להסביר אהבה כזו? אני מניחה שאפשר להשוות לאיך שאמא מאוהבת בבן שלה ובטוחה שהוא הדבר הכי מושלם בעולם. הוא יושב מולי בארוחות ואני מנסה להבהיר לו כל הזמן כמה אני מעריכה אותו וכמה אני פנוייה בשבילו בעיקר במבטים ועד עכשיו זאת הייתה כל התקשורת בינינו אבל השבוע כמה פעמים הוא "אמר לי שהוא אוהב אותי" דרך מעשים ופשוט התחרפנתי מזה. למשל כששיחקנו מחניים הוא נעמד מאחוריי והכריז "אני עם נופר!" וכשעשינו יום ניקיון הוא סיים לנקות את המגירה ונכנס במקומה לארון וקרא לי עם חיוך שובב. אבל אתמול היה השיא- הוא כמעט יצא מהמועדונית עם התיק על הגב, בדרך להסעה ואז חזר אחורה, ניגש אליי, הושיט יד ואמר את שתי המילים- "נופר, כִּיף!" שמעתם פעם שתי מילים כל כך יפות?

המטרה שלי בשנת השירות עד סוף השנה היא לקבל חיבוק מהילד הזה. כשזה יקרה, מבחינתי עשיתי את שלי... ולא רק בגלל שאני אוהבת אותו. הילד הזה צריך לדעת שזה טוב להביע אהבה ושלא תמיד נפגעים מזה...

הייתה בת מצווה לשחף בשבוע שעבר ועשינו לה מסיבת הפתעה. לקחתי אותה לקניות, כשבינתיים הגיעו לבית שלנו כל הבנות של המשפחה. יש מן טקס שנשים דתיות מקיימות פעם בכמה זמן שאמור 'להביא אלייך את השכינה כאילו שמת פתק בכותל'. זה כולל לאפות לחמים, ובזמן ההכנה לשרוף חתיכה קצת מהבצק ולהתפלל. אמא הביאה איזה דוסית שתנחה את זה והיה די מגניב, חוץ מזה שהיא קצת האריכה יותר מדי במבוא וכשהיא הגיעה (בפעם החמישית) ל"מעשה נס שארע בבני ברק לפני שנה..." רובינו די גלגלנו עיניים. אבל היה מקסים. ובכלל זה רעיון די מגניב, לתת לשחף להתפלל ולערוך טקס דתי בגיל המצווה כי זה גם מסמל את הכניסה לעולם הבגרות והנשיות וכל זה... לא יודעת. נראה לי שהיה לה יומולדת נחמד.

בשבוע הבא יש מסיבת חנוכה בפנימייה והתבקשנו להכין הופעה קצרה. בחרנו לעשות מן קאנון משעמם של "מי ימלל גבורות ישראל"- שהופך באופן בלתי צפוי למן מיומנה קשורה לחנוכה כזאת... עוד לא ממש התחלנו לעבוד על זה אבל אני מקווה שיצא מגניב, כי עד עכשיו הרבה מהילדים והצוות תופסים אותנו בתור....... חנונים. וזה לא נעים לנו, אז החלטנו שנראה להם שאנחנו נורא מגניבים!

דיברתי עם הקומונה על הרבה בעיות שהתרוצצו לי בראש בזמן האחרון והם ניסו לעזור לי איכשהו אבל גיליתי שלמרות שמה שהם אמרו היה ממש לא קשור ואפילו קצת מתקיף לפעמים, הרגשתי הקלה עצומה בסוף השיחה, כי פשוט היה חשוב שהם ידעו את כל זה. לא יודעת. מאז שאמרתי להם שאני מרגישה לא בעניינים, אני מרגישה הרבה יותר בעניינים. וגם הרבה דברים שהציקו לי כבר ממש לא מטרידים אותי באותה מידה... ואפילו לא תכננתי את זה. מוזר.

היינו השבוע בהופעה של "התקווה 6" ולמרות שלא אהבתי אותם לפני זה ולא כל כך בא לי להטרטר לבאר שבע אחרי יום עבודה, אני ממש שמחה שהלכנו. אף על פי שיש לי משהו עקרוני נגד לצעוק בשפה שאני לא מבינה, (ואנגלית ג'מאייקנית היא אכן שפה שאני לא מבינה!)  היו אנרגיות ממש טובות בהופעה, וכנגד כל הסיכויים זאת הייתה חוויה טובה בהחלט! בכלל, ככל שנצא מהיקום הקטן שאנחנו נהנים בו אבל כלואים בו באותה מידה, יהיה לנו יותר קל בהמשך השנה כשהעומס ירקיע שחקים. ככה אני חושבת.

אורן, אתה מדהים.

סופשבוע מגניב לכולם, תהיו מאושרים, החיים קסומים!!! חג שמח!!!