מנהיגה אל החלום

היום התעוררתי בידיעה שמחר כשאני אתעורר אני אסע. עכשיו אני קצת יותר בסדר עם העובדה הזאת, נדמה לי.

ביום ראשון בערב נסענו סיון יקירתי ואני לדבר על שנת השירות שלנו בכנס LEAD של שנה א' (כיתה י"א). זאת הייתה סגירת מעגל אדירה עבורי כי בדיוק באותו זמן ובאותו מקום שמעתי אני על שנת השירות, על האופצייה הזו בכלל, וממצב של "אולי... לאאאאא... תפסיקי כבר להתנדב לכל דבר שאת שומעת עליו..." עברתי בסקאלה דרך "הממ אבל זה נשמע באמת נפלא.." לסיבוב ימינה ונגיעה בכתף של אירנה "אני הולכת!!! תבואי איתי?"

היה אדיר. למרות שנורא התרגשתי ופחדתי שאני לא אצליח להעביר את אותה הרגשה שהעבירו לי, הרי זאת אחריות גדולה כ"כ! בגללי אנשים יחליטו אם להתעניין עוד או לפסול על הסף את שנת השירות! כשהגענו למלון הסתגרתי כמה דקות בחדר של סיון ושלי, כתבתי על דף בדיוק את מה שחשוב לי שידעו ויצאתי עם תחושת מסוגלות עצומה. אליאב ואביחי ברכו אותי במבט מתעניין וחושש 'מה עובר עליה שמה? איך הנפש השבירה מחזיקה מעמד?' אבל אני הרגשתי קורנת בצורה בלתי ניתנת לביטול. אני מקווה שהם נרגעו. שיסמכו עליי כבר!!!

הפאנל עבר די טוב, אני חושבת. רועי (הכפרה עליו!) [הערת ביניים: לכל חבריי מהמרכז שסולדים מהמילה הזאת, אני מצטערת להודיע לכם, עדיין לא מצאתי מילה דומה לה במשמעותה בשפה העברית. היא מבטאת כ"כ הרבה! קריית גת אימפריה!] שלמרות שאני מודעת לחיוביות השופעת ממנו, שעלולה להוריד מערך כל דבר חיובי שהוא אומר, כי הרי כל דבר שהוא אומר הוא חיובי, ממש עודד אותי שנייה לפני תחילת הפאנל כששאל על מה אני הולכת לדבר וחייך חיוך ענקי של אושר. דיברתי בעיקר על מה שהכי חשוב לי בנווה חנה, לגרום לילדים להרגיש מיוחדים ויחידים, למרות שנורא קשה להרגיש את זה כשאתה חלק מקבוצה כל החיים שלך, ומקבל בדיוק כמו שאר הילדים, והולך לאותם חוגים ומקבל את אותה ברכת בוקר טוב ואותו סנדביץ' וישן באותה שעה... וכמה שחשוב לשינשין לטפח רגשות נפרדים ואהבה נפרדת כלפיי כל ילד וילד. ואז סיפרתי את סיפור התאהבותי במר ילד חמוד שלי, זה שהחלטנו לקרוא לו סולי בפוסט הקודם. זוכרים את הנדר שלי לקבל חיבוק עד סוף השנה?      "well..." 

לפני שכולם נסעו הבייתה לשבוע לפני חנוכה אסתר וסברי חילקו שקיות ממתקים וכל הבנות התחילו לחבק אותנו ולנשק וכל זה ורוב הילדים כבר יצאו. סולי קלט שאני מסתכלת עליו והתקרבנו ואז אמרתי לו "סולי, אני אתגעגע אליך שבוע. אפשר חיבוק?" ובלי לחשוב יותר מדי... הוא חיבק אותי! *נשימה* *קפיצות באוויר*    וכדי לתעד את הרגע הנפלא הזה הוצאתי את הפלאפון הנחמד וילד אחר, שגם הוא מקסים, אגב, התנדב לצלם. ועכשיו אני יכולה לראות את זיו פניו של סולי בכל רגע שאחפוץ! האין זה נפלא?

כשסיפרתי את הסיפור "על הבמה" להפתעתי, הוא לווה בפרצי צחוקים, מחיאות כפיים ו"אוווו....!!!!"  XD אני מניחה שזה טוב ושזה לא יצא רגשני מדי. סיון אמרה "בדיוק מתאים!" כששאלתי. היא בעצמה הייתה תותחית-על-על-על, אגב =)

בשיחה במונית בדרך לשם, אחד מעמיתיי למחזור שיצא למכינה קדם צבאית שאל אותי אם לא חסרה לנו ההתפתחות העצמית, שבעצם נעצרה בשנת השירות. בניגוד למכינה, בה ההתנדבות תופסת חלק קטן יחסית ביחס ללימודים הפורמאליים- שיעורים, הרצאות וכו', בשנת השירות שאני עושה כל ההתפתחות היא מלמידה עצמית דרך פעילות מעשית. זה מאוד חסר לי בהתחלה, ועדיין קצת חסר. אני אפילו מוצאת את עצמי מקנאה בילדים או באחותי על שיש להם שיעורים ושמישהו נכנס לכיתות שלהם במיוחד כדי להעביר להם חומר מסויים. שמישהו ילמד אותי משהו! כשלומדים כחלק מהלו"ז בחיים יש תחושה כזאת של "אני במצב למידה וריכוז כרגע". אז אני שמחה שאני מנסה כרגע מסגרת חיים שזה לא קיים בה, כדי לדעת שזה כן חשוב לי לחיים בהמשך.

מה שמוביל אותי לדבר שבגללו בכלל פתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב כאן, הינריך היינה. הבן אדם אומן גאון. היה לפחות. אני קוראת הרבה בזמן האחרון, בכל זמן שאפשר, כי זאת הדרך היחידה שלי בעצם לנדוד מהמקום והזמן שבו אני נמצאית ולפנטז... וזה חשוב גם לנדוד ולא להזניח את המח! אז אני קוראת את "רקוויאם גרמני", שמאיה מלכתי הלוותה לי, שלא נאריך עליו נכון לעכשיו כי זה נושא שלם, אבל פרק שלם בספר מוקדש למר היינה שמוגדר בספר כ"מי ששנא את היהדות והנצרות במידה שווה" ו"שום יוצר אחר היה כה גרמני וכה יהודי וכה אמביוולנטי ואירוני לגבי שניהם". היינה שהצטרף לאגודה שמטרתה הייתה לשנות את יחס הגרמנים ליהודים ולחם דרך האמנות בהתבדלות היהודים ובגרמנים שהכריחו אותם להתבדל, התנצר בסופו של דבר לאחר שגינה את המתנצרים בלשונו החדה. הוא התנצר כדי להפסיק לקבץ נדבות ממשפחתו העשירה, כשהרגיש שלא נותר לו מוצא אחר מכיוון ששום עבודה חילונית שמפרנסת בכבוד לא הורשתה לעיסוק ליהודים כמקצוע. אבל מרגע שהתנצר, לא יכול היה להפסיק להרגיש "שמכר את נשמתו" וזה כאב לו כל כך עד שכתב לחברו שהוא קם באמצע הלילה כדי לשנוא את מה שהוא רואה במראה, במשך שנים אח"כ. רגשות כאלה, בצירוף כישרון הראייה המעמיקה, הכתיבה וחוסר הפחד לחשוף ולהכאיב- יצרה אומנות כנה ומדהימה- עד כדי כך שהייתי חייבת לספר למישהו שפגשתי דבר כזה. נקווה שיתגלגל לידיי ספר שירים שלו בקרוב, למרות שאני מעדיפה שלא לקרוא ספרי שירים באופן כללי. המון אומנים כותבים יצירות מרגשות שנכנסות ללב, אבל מעט מאוד מהם מרשים לקורא לראות את החיבור בין הכאבים והרגשות ביצירה לחיים האישיים שלהם.

ועוד דבר קטן! אני רוצה לקבל אורח חדש בבלוג, ואשמח אם תצטרפו אליי במחיאות כפיים סוערות למר תחקירן מודיעין!

ברוך הבא מר תחקירן, אני מקווה שתהנה לקרוא את כל השטויות שכתבתי במהלך השנתיים וחצי האחרונות. הייתי מוחקת כל מיני זוטות של ילדה בת 16 לכבודך, אבל אני שונאת לקרוא דברים שכתבתי אז אני מצטערת מראש. מה לעשות, החיים קשים. ועוד דבר, חשוב מאוד שתדע שאמנם יש לי חברים מכל המינים כי אני מסרבת לפסול ידידות ונועם עם אדם על פי מוצאו, אבל אני ממש אוהבת את ישראל, וזה מה שיניע אותי בכל מהלך שירותי בחיל.

חסל סדר שטויות. מי האדיוט שנתן לי כ"כ הרבה חופש?

ארי ודרצ'י בעוד שבועיים וזה,

נופר