מנהיגה אל החלום

כמה טוב להיות בבית... שבוע וחצי הם בכלל לא הרבה זמן, אבל כנראה שאלה היו שבוע וחצי קשים יותר מהרגיל. או שפשוט הרבה קרה והייתי צריכה את השקט הזה. כמה טובה ההרגשה! כל חפץ וחפץ כאן זועקים "אני בבית!"

הריח של הכביסה, העוגיות של אמא, ציר של ארון שחורק, הנעליים והמעילים הטובים שפחדתי לקלקל שם, המפתח...  ואמא ואבא, שפשוט היו מדהימים בימים האחרונים. כמה טוב. אני בבית.

בבית היקום אוהב אותי. לא כועסים עליי אפילו כשאני מבריזה. כולם מתאימים את עצמם אליי. אני יכולה לעשות מה שבא לי מתי שבא לי.

אחד הדברים הראשונים שלמדנו בשנת השירות זה שתמיד צריך להגיד לעצמך בראש- "אני לא מרכז העולם. העולם לא מסתובב סביבי..." כי אחרת יהיה ממש גרוע בקומונה. אני מודה שלפעמים עדיין קשה לי החשיבה הזאת. והעולם באמת לא מסתובב סביבי וזאת גם ממש לא השאיפה שלי- אבל איזה כיף שיומיים בשבוע הוא כן? :)

וכמה מאושרת ואסירת תודה אני על זה שהבית שלי תומך, מפרגן ואוהב מספיק בשביל להחזיק אותי בשבועות קשים. זה כמו לקחת נשימה. ואולי זאת תשובה להרבה דברים שלא הייתי בטוחה בהם בעבר. קיבלתי מנת שלווה ומנוחה וביטחון שתעזור לי בשבוע הקרוב.

זה לא שרע שם. אבל יש המון דברים להתמודד איתם. והמון דברים לעשות. והמון אנשים להתחשב בהם כל הזמן. ואני כל הזמן משתדלת לא לוותר לעצמי- כן להתמודד! כן לעבוד! כן לדבר! כן לפתוח את עצמי למשוב! כן לעזור! כן לעשות! ורוב הזמן אני די בסדר, אבל כנראה שבכמה דברים הייתי קצת לא. או לפחות לא לדעת כולם הייתי כן. פיזרתי את הכח על פני מוקדים שונים וזה לא תמיד היה אפקטיבי בכולם. אני מאוד מבולבלת וקשה לי כבר לראות את העמדה שלי בתוך ההשתקפויות שלי מהעיניים של כולם... ואני עדיין לא מה שאני רוצה להיות. אם אני יודעת מה אני רוצה להיות. ואני שונאת שכ"כ קל לערער את כל העולם שלי ככה בשניות אבל זה עדיין קורה...

וכל זה פלוס לא לחזור הבייתה בשבוע שעבר היה קצת יותר מדי. ופשוט הייתי צריכה את זה, את המנה הזאת של שקט, של אהבה, של החפצים שהם רק שלי, של אנשים שהזכירו לי מי אני. שואבת רגעים לשקוע בהם.

היה סופשבוע נעים. אני וההורים נסענו לנתניה ופשוט עצרנו את האוטו באיזשהו מקום והחלטנו שמטיילים- באמצע העיר. מצאנו את עצמנו צועדים על חוף הים במשך שעתיים בערך, נהנים משמש חמימה ביום שהיה אמור להיות הקר ביותר השנה, מעלים זכרונות ומתעדכנים. פגשתי מספר פעמים את החברים שלי. אני מתחילה ממש להעריך את היכולת הזאת להבין בלי לדבר, לשתוק ביחד, ליצור אנרגיה חיובית ותומכת מבלי התאמץ. זה מדהים. השקט.

הפוסט הזה מוקדש לכל האנשים שליוו אותי בשנים האחרונות ושומרים עליי שפוייה גם כשלי כבר מזמן ברור שאני לא.

*בית= המשפחה והחברים שבבית, כמובן.