מנהיגה אל החלום

לא כתבתי כאן כבר די הרבה זמן. אין לי כ"כ זמן וכח לעדכן פה- כשאני בבית אני משתדלת לא לעסוק בדברים שמטרידים את המחשבות, אלא להיות קלילה וזורמת. את כל בלבושי היומיום אני מרוקנת ב"מחברת שנת שירות" שלי, שאגב, אסור לקרוא לה יומן.

ובכל זאת יש מספר דברים שאני חייבת לכתוב כאן ולו בשביל הפרוטוקול :)

התחלה-

טוב... אז רובכם כבר יודעים. ובכל זאת. התחלתי קשר עם מישהו לא מזמן... אנחנו ביחד. איתי ואני, או יותר נכון, אני ואיתי... זה סיפור ארוך למרות שאנחנו ביחד רשמית רק חודש (ויומיים). אמממ... וזהו. החלטתי שזה יהיה הרבה יותר זורם מהמערכות יחסים האחרונות שלי, ובינתיים זה הולך טוב, אז ברשותכם לא נחפור על זה הרבה כעת. כל מה שצריך להגיד הוא שטוב לי איתו כרגע... ושמשום מה אני מרגישה אמיצה כי הלכתי על זה... אבל ממש טוב ומאוד כזה... נוח וחמים.

יש המון עניינים שקשורים לזה שאנחנו גרים ועובדים ביחד וזאת ללא ספק מערכת יחסים שונה, מעט יותר מורכבת. אבל כיף לי. מדהים כמה שנרגעתי פתאום. והוא איכשהו אוסף את ערימת הבילבול שהפכתי להיות בזמן האחרון. לא! בעצם אני אוספת אותה!! אבל הוא מתמודד איתה ממש בסדר, אז כל הכבוד לו וישר כח =)

וואו, אני חייבת להפסיק לקשקש... בקיצור תדעו שטוב לי, סבבה?

עוד התחלה היא טיול בר מצווה שהמכינה של בו (סתיוי=ג'ני לשעבר. עכשיו כולכם הבנתם?:) מארגנת לילדי בר/בת המצווה שלנו. זאת קבוצה ממש קטנה של חבר'ה בגיל מוזר ביותר, ויסמין ואנוכי מלוות אותם במסעם. הליווי כולל פגישות שבועיות עם הילדים והמדריכים מטעם המכינה- שרון וארקדי התותחיםםם, ועזרה בבניית פעולות שהילדים עצמם יעבירו לחבריהם במהלך המסע. המסע עצמו מעניין לא פחות, מסע עלייה לרגל לירושלים- שחזור המנהג הקדום. בחרתי להצטרף כי זאת הזדמנות אדירה לחוות חוויה של פעם בחיים עם קבוצה מצומצמת מתוך הפנימייה, קבוצה של ילדים שאפשר לעבוד איתם ולפתח אותם המון. כלולה בזה המון עבודת אקסטרה אבל בינתיים אני מאוד נהנית. נראה איך נתקדם מכאן...

עניין נוסף שהתחלנו לא מזמן ושהשיא שלו יגיע בקרוב הוא <תופים!> פורים!

הנושא הכלל פנימייתי הוא יצירה עברית וכל קבוצה מעצבת ביתן+ הופעה קצרה שקשורה לאחת היצירות. בנוסף לכך מופקד בידי השינשינים כמנהג המסורת מדי שנה עיצוב בית הקפה שאליו מתנקזים בסופו של דבר כל באי הפנימייה באירוע, ויש המוווון כאלה. בית הקפה הולך להיות באווירת אי בודד- "האי-שרדות". אנחנו מקווים שיצא לנו יפה... כרגע אני די לחוצה כי לא הרבה מוכן ואנחנו הולכים לטחוןןןןןןןןן לקראת פורים ולריב ולבכות ולמות. אבל עד אז אנחנו עובדים טיפין-טיפין, מה שלא מונע מהקומונה להראות כמו מחסן. תלויים לנו מוביילים עשויי צדפים בכל מקום, וכדורי עיסת נייר חצי צבועים, מפות אוצר ומלא גואש ורשתות לולים ומכחולים ודבקים מקשטים כל פינה. אבל אני דווקא די אוהבת את זה.

אמצע-

אמצע שנת השירות כמובן... אפילו קצת אחרי. זה כל כך עצוב לי... אני ממש משתדלת ללמוד לקחים ולא לתת לכל מיני מגננות פסיכולוגיות לגרום לי לחבל בתת-מודע בקשרים עם אנשים. אבל אוף... כבר נכנסתי לחרדת הסיומים שלי. אני מנסה להדחיק אבל חצי השנה האחרונה עברה ממש מהר, עוד לא התרגלתי לזה שאני שם. אני לא רוצה ללכת. יש עוד כל כך הרבה לעשות... ומי ידאג לילדים שלי? ואני לא רוצה להפרד מהצוות... מהקומונה. אפילו לא באופן פיזי לעזוב את קריית גת. אני מחבבת את החור הזה כל כך. לפעמים אני שוקלת...

הקומונה עוברת כל מיני תהליכים חיוביים לאחרונה. אנחנו לומדים לקבל אחד את השני. כבר השלמנו עם מי שאנחנו והבנו שהמטרה היא לא לשנות אחד את השני אלא לאהוב ולדעת להסתדר עם מה שיש. אני ממש אוהבת אותם. משתדלת לא לוותר ולו על דקותיים עם מישהו. להיות שם עבור כולם. ובכל זאת נדמה לי לפעמים שאנחנו מוותרים על להעמיק את הקשר עוד, עם כל האהבה שקיימת. השבוע עשיתי המון דברים כדי להלחם בזה ולצעוק את זה, גם כשזה אמר לעמוד על שלי מול כולם. התוצאות של הדיון היו מאוד חיוביות...

מורגשת ירידת אנרגיות מאוד תלולה בקומונה, שמשפיעה גם עליי מאוד מאוד. אני מרגישה עייפה וסחוטה בימים האחרונים, מרגישה צורך לנשום ולא לדאוג אבל אני לא מצליחה כי גם כשאני בבית יש מיליון תיזוזים.. כנראה שזה לא יעבור מכאן ועד לפחות פורים, אבל שיהיה. נתגבר.  בכל אופן הפעם היו לי ממש הרבה אנרגיות אז נלחמתי, ואני ממש מאמינה שבפעם הבאה מישהו אחר יעזור לנו לא לוותר.

בזמן האחרון לא וויתרתי על המון אנשים שהתעייפו מלא לוותר עליי... זה מוכיח את עצמו לטובה, אבל עדיין אי אפשר להרפות. מערכות יחסים הן דבר שצריך לתחזק כל הזמן. ובכלל מגיעה תקופה שאני חייבת להיות חזקה ונחושה בה, ולא לוותר, בעיקר לא לעצמי. אני קצת תשושה אבל אני אצליח.

סוף-

הסוף הזה הוא לא כל כך אקטואלי... הוא קרה ממש מזמן. יש שיגידו שהוא לא באמת סוף. בכל אופן, זוהי סגירת מעגל.

היום דימה ואני דיברנו בטלפון על דברים די בנאליים ואז כשעמדתי לנתק הוא אמר שהוא למד ממני המון, בקול האמיתי הזה שלו. הסכמנו שזה לא לטלפון ושנמשיך את השיחה במתישהו, אבל באיזשהו מקום היה לי מאוד חשוב שהוא אמר את זה. בילינו תקופה מאוד ארוכה ומעצבת יחד והשפענו המון אחד על השני, לרע... וגם לטוב. המון לטוב.

אני כבר לא חושבת על דימה עצמו כל כך הרבה... הזמן שבילינו ביחד והזכרונות ממנו הם חלק ממני. יותר מהכל, ואולי הידיעה הזאת גם התחזקה בזמן האחרון בעקבות התחלת הקשר החדש עם איתי, אני שמחה שלמדתי לאהוב איתו. כי אהבנו באמת. וזאת מיומנות מאוד מהותית בחיים- כנראה המהותית מכולן. לדעת לאהוב מכל הלב.

אז עניתי לו ב"גם אני למדתי ממך המון" ולא המשכתי. אבל נראה לי שחשוב להגיד לו את זה. נראה לי שעכשיו אני כבר מוכנה. אני כבר מסוגלת להראות לו שאני לא רק חזקה, מאושרת ואיתנה מאז שנפרדנו, וזה בדיוק מה שמוכיח שאני כן.

שיהיה לכם שבוע נפלא. אולי אפילו קצת יותר מזה כי מי ידע מתי תפגשנה דרכינו שוב :)

אוהבת, כמו תמיד, מכל הלב.

שלכם...