הגעתי למסקנה שזאת מילת היום. או אולי, בכלל מילת התקופה האחרונה. או יותר. היום במהלך הנסיעה מראש העין לפ"ת פתאום זה הכה בי- השייכות מאוד מעסיקה אותי. האם אני מרגישה שייכת? האם אנשים אחרים מרגישים שאני שייכת? אני חושבת שהצלחתי להכיר בכך רק כי הרהרתי בזה שאני מרגישה שייכת בכל המעגלים בחיים שלי כרגע. אני צריכה לחקור למה זה מעסיק אותי כל כך. נקודה למחשבה.
היה יום עצמאות ממש טוב. אני אוהבת את יום העצמאות. אני אוהבת את המדינה שלנו. הלוואי שאנשים היו קצת יותר שמחים.
קצת לא ספגתי את אווירת החג הרגילה אבל זה היה טוב בכל מקרה. אתמול בערב היה ממש מבאס להיות בקריית גת, במקום שכוח האל הזה, בהופעה של מאיה בוסקילה שמתחננת לקהל "בבקשה תאהבו אותי? בדרך כלל אני נורא נעלבת כשלא מוחאים לי כפיים. שמעתי שזאת עיר חמה, לא?" הייתי מצליחה להנות מההופעה שלה אילו הילדות שהיו איתי היו נהנות, אבל אחרי השיר השני הן פשוט אמרו "אוי, זה נורא. בואו נלך!" וכשהן אומרות דבר כזה, סימן שהגענו לשפל חדש. אבל מה שרציתי להגיד בעצם הוא שזה לא שינה מי הופיע, כי הייתי עם הילדים, המתנדבים, המדריכים והשינשינים האחרים והיה נפלא. בשלב מסויים כל ילדי הפנימייה היו צריכים לחזור כי היה מאוחר מאוד. פגשתי שני תאומים מפנימיית יום אחרת, לא מהקבוצה שלי, והם יכלו להשאר עד מאוחר יותר וממש נהינתי איתם. קניתי הר של שערות סבתא ואכלנו אותו ביחד תוך כדי שצפינו בזיקוקים, שהיו מהפנטים מתמיד. לרגעים כאלה אני ממש אתגעגע.
אח"כ כל השינשינים והילדים הגדולים חזרו וחיכינו להופעה של חיים המדריך ביחד. הופיעו כל מיני זמרים אנונימיים מקומיים ששרו יפה נורא מוזיקה מזרחית, אז התחלנו לרקוד משוגע (ואחרי שהם קצת העמידו פנים שהם לא מכירים אותנו) הבנות הצטרפו ונהנו מאוד. הן דיברו רק על זה כל היום. היה ממש שמח וכיף וכל האנשים הממורמרים ששרדו את הגברת בוסקילה הסתובבו עם הגב לבמה ובהו בנו רוקדים. כשחיים עלה התרגשנו מאוד וכשהוא ירד לדשא לאחר מכן רדפנו אחריו לכל מקום שהלך ושרנו את להיטו- "נסיכה" (קריצה! ;) ועשינו לו פאדיחות. המשכנו לעל האש במרפסת שלנו והייתה אווירה ממש טובה עם חיים, ריקי, מאיה, אנה וסמואל ושירים מעולים בגלגלצ.
היה מעניין לעבור את החג במקום הזה, שהוא לא הבית, לא ללכת לטקסי יום הזיכרון שאנחנו תמיד הולכים אליהם יחד, לא לפגוש חברים שהיו איתי ביסודי ובחטיבה בפארק. החג הזה הדגיש לי את העובדה שבניתי לי חיים זמניים חדשים לגמרי בעיר הזאת. הכרתי די הרבה אנשים בפארק- חברים של הילדים מהקבוצה שלי מבית הספר, מורים, משפחות של הילדים, עובדים בחנויות שאני מסתובבת בהן... זה כיף לגלות שאני יכולה להיות שייכת למקום מסויים תוך חודשים מעטים אם אני רוצה. תמיד חשבתי שזה הרבה יותר קשה... סוג של אתגר שהצבתי לעצמי ועמדתי בו מעל למשוער.
היום בבוקר קמנו מוקדם והגענו לפנימייה. תקתקנו מהר מהר הגברה ואת כל הציוד הדרוש והתחלנו בהפעלות ליום העצמאות... שוש קצת חיממה את האווירה עם משחקונים, חידות ובדיחות, ועברנו לפעילות בתחנות. אחת התחנות הייתה ציורי גוף וציורים קבוצתיים על ניילון כך שעד סוף היום כולם שיחקו עם הצבעים וציירו אחד על השני. אחת הבנות ציירה לי דגל ופרח ממש יפה ועכשיו יש כתמים לבנים על היד השרופה שלי 
התחנה הכי מוצלחת הייתה מסלול מכשולים שדין ואיתי הכינו והם ממש נכנסו לזה וצעקו לילדים שזחלו על הדשא בהמון אסרטיביות "יפה! ככה זוחל לוחם אמיתי! קדימה, אתה בראש! הנה, אני איתך! אתה מראה להם מה זה!" וכולם, גדולים כקטנים, פשוט התמוגגו מלראות אותם ככה. אכן נפלא. יש וידאו!
משם עברנו למסמר הפעילות- הרקדת ריקודי עם בהנחייתה של שוש. אני חייבת לציין שמלא זמן לא נהינתי ככה. היה מקסים. כולנו רקדנו ביחד במשך יותר משעה- השינשינים, המתנדבים והילדים הקטנים, וכל מי שאף פעם לא משתף פעולה- הבנות הבוגרות, אמהות הבית... רקדנו במעגל את הישנים ממש, אח"כ עברנו ללטינוס וגריז ומשם לריקודי זוגות. שוש הייתה תותחיתתתתת! אני יכולה להגיד עכשיו בפה מלא שאני פשוט אוהבת אותה. הבחורה הזאת "גזעית" אש! היה לי חם נורא אז הורדתי את הנעליים, ונשבעתי להזכיר לעצמי שיותר מאוחר כשכל הרגל שלי תהיה נפוחה משלפוחיות- שזה היה שווה את זה. אז זה היה שווה את זה 
ובכלל הייתה אווירה פשוט אדירה. לכולם היה מצב רוח ממש טוב ומזמן לא הרגשתי כזאת אווירת חג... כולם פשוט התנהלו להם מחוייכים כל הזמן.
אח"כ אמא לקחה אותי לסבתא לחגיגות יום העצמאות המסורתיות אבל אחרי שאכלתי (שוב) בעיקר... ישנתי. פתאום תקפו אותי געגועים כל כך חזקים לחברים שלי בבית... ממש לא יכולתי לחכות לרגע שנהיה כולם ביחד שוב. ולא התאכזבתי... באמת ממש כמעט כולם היו היום, ולמרות שלא עשינו הרבה חוץ מלאכול (שובבבב) היה פשוט טוב. לא יודעת, בית. לכאן אני תמיד שייכת. המקום שלי מובטח. אמנם אנחנו לא חיים ביחד ואין בינינו כל כך הרבה במשותף, אבל תמיד נהיה שם. לא צריך להתאמץ, לא צריך להתחשבן. ופתאום בנסיעה הזאת מראש העין הבנתי שהחלום הזה שלכולם יש בסוף התיכון? "לא נפרד אף פעם. נעבור את הצבא, את הטיול בחו"ל, את החתונה, את ההחתלה, ..... ביחד ותמיד יהיה לנו טוב ביחד" לא נראה כל כך בלתי מושג. אולי זאת הקומונה האמיתית שלי, ככלות הכל.
יכול להיות שאני סתם ברגשנות של לפני מחזור ושלא הייתי הרבה זמן בבית, ושחג וכל זה... אבל ההתכרבלות עם יסמין, החיבוק של יונתן, הקריצה של אור והשיחה הקבועה "של אחרי" באוטו עם מעיין.. נותנים לי ביטחון. אוויר.
לא טוב בקומונה. יש עננה מרחפת. עדיין לא ירדתי לשורש הבעייה אבל זה מעסיק אותי כל הזמן ולא נותן מנוח. אני באמת אוהבת מכל הלב כל אחד מהם אבל נגמרים לי הכוחות... למה רק שם לא הולך? אני מקווה שנצליח להתגבר על זה. לא, לא להתגבר על זה. לפענח את זה, לפתור את זה.זה מרגיש כאילו הפיתרון חייב לבוא דרך חוויה קיצונית. בינתיים בלעכסה. מבטיחה להמשיך לבלוע ולתת את הכל כדי לעבור את זה. הם יקרים מדי.
התגעגעתי לכתוב כאן. אני כותבת יומן קצת במחברת וקצת בהערות בפלאפון אבל זאת לא כתיבה חכמה... זה מרגיש כמו תקציר. ההישגים והביצועים שלי תמיד עולים כשמישהו אחר נוכח. אוף, התכוונתי למשהו נורא עמוק אבל זה נשמע סתם גס. 
שתזכי לשנה הבאה, (אוי לא.) עד... תמיד תמיד תמיד.
נ.ב
מי שמעוניין בהוכחות שצריך לאשפז אותנו ועדיין אין לו... [למרות שמה הסיכויים?] תראו תמונות בפייסבוק בימים הקרובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
