מנהיגה אל החלום

כמה זמן לא כתבתי על הפרוייקט שלי. היום רציתי לבקש עצה מחברים ורק מהמחשבה על כמה זמן ייקח לי להסביר להם הכל התייאשתי. הגיע הזמן להכניס אתכם לעניינים, כי חוץ מאורן (תודה לאל שיש אורן בעולם....) והלידניקים שדי חייבים לשמוע, לגמרי לא מעודכן פה. אגב לידניקים, אביחי ממש מעצבן אותי בזמן האחרון. הוא רגזני כזה, יודע-כל, מכאיב... אנושי כזה. הוא קצת הזהיר שהוא יהיה כזה (תוקפני, לא אנושי כמובן!) בשנה ב', כי צריך שהפרוייקטים יתקדמו והכל... אבל עדיין. הם- אביחי ויתר המנהנים- אומרים שיש לי תפיסה טובה לאנשים ושאני יודעת לצפות אותם מראש ולהשתמש בזה. שזאת תכונה "מואה" בשביל מנהיג. ובכן, כל מי שהימרתי שיעזוב את הצוות אכן עזב. חלקם כמעט וגרמו לי להרגיש אשמה על ששפטתי אותם מהר מדי, אבל בסוף גם הם הרפו ועזבו. על כל אחד מהם גם אביחי נתן לנו תחושה שהוא ידע. פתאום קצת מרגיש לי כאילו הוא "יודע" עליי.

את הפרוייקט הזה אני אעשה. לפעמים אני מרגישה שהמלחמה פה היא לא נגד המורות, המועמדים להדריך, הילדים בכיתה או ההנהלה של ליד. המלחמה בפרוייקט הזה היא נגיד אני. נגד אני העצלנית והבטלנית, הפשרנית והמסתפקת. ועוד איך. מלחמה בעצמי, זה כמו סרטן. מה שצריך זה תוכנית אסטרטגית מסודרת, התמדה והרבה כח רצון. אפילו לחזור לעשות את הרשימות המטומטמות האלה אם זה מה שיידרש.

ובכן, הפרוייקט! לפרוייקט קוראים "כמעט כמוני", ומטרתו היא לפתח את ערך קבלת השונה בקרב ילדים צעירים, כי מאוחר יותר קשה מאוד, כשכבר מושרשות בהם כל מיני "ידיעות" מוצקות על כל מיני קבוצות בחברה. המתכונת שלו די משתנה מרגע לרגע, אבל נכון לעכשיו אני ועוד מדריכה נעביר "תוכנית לימודים" של שלושה חודשים בכיתה ה'2.

קשה לי להרכיב את התוכנית הזאת. אף פעם לא הדרכתי (מלבד הניסיון הקודם לפרוייקט שארך לא הרבה זמן וגם זה היה מאוד צולע) ולמרות שאני די משוכנעת שיש לי את מה שצריך זה כן מבעית אותי.

קשה לי לבנות פעולות. קשה לי לבנות סדר רציף. קשה לי להבין מה אני באמת רוצה להעביר להם ואיך, כמה להתמקד בכל דבר.

אז בימים הקרובים אני ממש אנסה לסדר את כל זה, כי מועד הכניסה לכיתה מתקרב.

עוד עניין די בעייתי הוא שעדיין המדריך לא סגור. בהתחלה חשבתי לקחת כמה ילדי מחוייבות אישית, אבל זה לא הסתדר עם המערכת שלהם (קיימת התנגשות בשעות) אז ניסיתי לחפש גימלאים אבל לא הצלחתי להגיע לכאלה וגם היו לי פחדים כמו "איך אני אגיד לבני 70 מה לעשות?" אז ירדתי מזה. פרסמתי בדף דרושים של מורים ובאמת התקשרו כמה אבל כשהם שמעו שזה בהתנדבות הם אמרו "אני אחשוב על זה" ואני בספק אם הם יחשבו (למרות שאחד מהם נשמע ממש מגניב כי הוא בנה תוכנית דומה קצת בעצמו). ועכשיו הצעתי למישהי מהכיתה שלי, ואני חושבת שהיא תהיה מדריכה מדהימה אבל אני פוחדת שהיא לא פנוייה לזה, הן מבחינת הראש והן מבחינת הזמן. היא אמורה לחשוב על זה ולחזור אליי. אני די סגורה על הבחירה בה. זה גם לא יתנגש לה במערכת... זה טוב.

מאוד חשוב לי שהפעילות תצא מהכיתה ככה שאחרי שנכיר קצת את הילדים ואת הלך הרוח אני מקווה שנצליח לקשר אותם להתנדבות במקום שמכיל אוכלוסייה "שונה" כמו עוורים, נכים, עולים חדשים וכו'. אז עכשיו אתם יודעים. כל עזרה, ייעוץ, שיחה, התעניינות מצידכם תתקבל בברכה. אני מרגישה די לבד בחלום.

אני מרגישה כזאת חלשת אופי. אני לא עומדת ביעדים שלי בכלל.... אני מצליחה לנתח את עצמי והניתוח בכלל לא מוצא חן בעיני. טוב שאני לבד קצת. איך לא חשבתי על זה, סתיו עכשיו.

ביום ראשון 5/2 [אמאל'ה! עברו כמעט שבועיים! זה נראה לי כמו שבוע אחד ארוך במיוחד עם סופשבוע באמצע...] היה ליד. זה היה יום לפני היומהולדת שלי, אז החאמודים מילאו את החדר בבלונים וחיבקו אותי ואירנה אפילו הביאה לי מן עוגה קטנטנה שכתוב עליה "למישו מיוחד" ויש עליה מלא סוכריות אבל שתיהו לא הבנו אם היא מיועדת לאכילה באמת [היא צבעונית כזאת! D: ] אז החלטנו שלא כדאי להסתכן. ^_^      אח"כ המשכנו בסבב ה"כל אחד בתורו מקבל ביקורות קשות והוא צריך להתמודד איתן/ כל אחד בתורו מקבל המון מחמאות והוא צריך לחייך בענווה"- בכל פעם עושים לשניים אחרים והפעם אני. באמת שקיבלתי המון המון ביקורת טובה מהרוב. מכולם בעצם. מעט חזרו על כך שאני צריכה להשמיע יותר את דעתי [ואני חשבתי שאני שתלטנית! *_* ] ושאסור לי לרחם על אנשים, צריך להגיד בדיוק את מה שאני חושבת כי יש לי חשיבה טובה. הם לא מבינים שאם הייתי אומרת את מה שאני כל המקום היה מתמלא בתוקפניות- כמו כשהייתי קטנה, ולא היה כיף בכלל בכלל. אני רעה.