מנהיגה אל החלום

הגעתי למסקנה שזאת מילת היום. או אולי, בכלל מילת התקופה האחרונה. או יותר. היום במהלך הנסיעה מראש העין לפ"ת פתאום זה הכה בי- השייכות מאוד מעסיקה אותי. האם אני מרגישה שייכת? האם אנשים אחרים מרגישים שאני שייכת? אני חושבת שהצלחתי להכיר בכך רק כי הרהרתי בזה שאני מרגישה שייכת בכל המעגלים בחיים שלי כרגע. אני צריכה לחקור למה זה מעסיק אותי כל כך. נקודה למחשבה.

היה יום עצמאות ממש טוב. אני אוהבת את יום העצמאות. אני אוהבת את המדינה שלנו. הלוואי שאנשים היו קצת יותר שמחים.

קצת לא ספגתי את אווירת החג הרגילה אבל זה היה טוב בכל מקרה. אתמול בערב היה ממש מבאס להיות בקריית גת, במקום שכוח האל הזה, בהופעה של מאיה בוסקילה שמתחננת לקהל "בבקשה תאהבו אותי? בדרך כלל אני נורא נעלבת כשלא מוחאים לי כפיים. שמעתי שזאת עיר חמה, לא?" הייתי מצליחה להנות מההופעה שלה אילו הילדות שהיו איתי היו נהנות, אבל אחרי השיר השני הן פשוט אמרו "אוי, זה נורא. בואו נלך!" וכשהן אומרות דבר כזה, סימן שהגענו לשפל חדש. אבל מה שרציתי להגיד בעצם הוא שזה לא שינה מי הופיע, כי הייתי עם הילדים, המתנדבים, המדריכים והשינשינים האחרים והיה נפלא. בשלב מסויים כל ילדי הפנימייה היו צריכים לחזור כי היה מאוחר מאוד. פגשתי שני תאומים מפנימיית יום אחרת, לא מהקבוצה שלי, והם יכלו להשאר עד מאוחר יותר וממש נהינתי איתם. קניתי הר של שערות סבתא ואכלנו אותו ביחד תוך כדי שצפינו בזיקוקים, שהיו מהפנטים מתמיד. לרגעים כאלה אני ממש אתגעגע.

אח"כ כל השינשינים והילדים הגדולים חזרו וחיכינו להופעה של חיים המדריך ביחד. הופיעו כל מיני זמרים אנונימיים מקומיים ששרו יפה נורא מוזיקה מזרחית, אז התחלנו לרקוד משוגע (ואחרי שהם קצת העמידו פנים שהם לא מכירים אותנו) הבנות הצטרפו ונהנו מאוד. הן דיברו רק על זה כל היום. היה ממש שמח וכיף וכל האנשים הממורמרים ששרדו את הגברת בוסקילה הסתובבו עם הגב לבמה ובהו בנו רוקדים. כשחיים עלה התרגשנו מאוד וכשהוא ירד לדשא לאחר מכן רדפנו אחריו לכל מקום שהלך ושרנו את להיטו- "נסיכה" (קריצה! ;) ועשינו לו פאדיחות. המשכנו לעל האש במרפסת שלנו והייתה אווירה ממש טובה עם חיים, ריקי, מאיה, אנה וסמואל ושירים מעולים בגלגלצ.

היה מעניין לעבור את החג במקום הזה, שהוא לא הבית, לא ללכת לטקסי יום הזיכרון שאנחנו תמיד הולכים אליהם יחד, לא לפגוש חברים שהיו איתי ביסודי ובחטיבה בפארק. החג הזה הדגיש לי את העובדה שבניתי לי חיים זמניים חדשים לגמרי בעיר הזאת. הכרתי די הרבה אנשים בפארק- חברים של הילדים מהקבוצה שלי מבית הספר, מורים, משפחות של הילדים, עובדים בחנויות שאני מסתובבת בהן... זה כיף לגלות שאני יכולה להיות שייכת למקום מסויים תוך חודשים מעטים אם אני רוצה. תמיד חשבתי שזה הרבה יותר קשה... סוג של אתגר שהצבתי לעצמי ועמדתי בו מעל למשוער.

היום בבוקר קמנו מוקדם והגענו לפנימייה. תקתקנו מהר מהר הגברה ואת כל הציוד הדרוש והתחלנו בהפעלות ליום העצמאות... שוש קצת חיממה את האווירה עם משחקונים, חידות ובדיחות, ועברנו לפעילות בתחנות. אחת התחנות הייתה ציורי גוף וציורים קבוצתיים על ניילון כך שעד סוף היום כולם שיחקו עם הצבעים וציירו אחד על השני. אחת הבנות ציירה לי דגל ופרח ממש יפה ועכשיו יש כתמים לבנים על היד השרופה שלי   התחנה הכי מוצלחת הייתה מסלול מכשולים שדין ואיתי הכינו והם ממש נכנסו לזה וצעקו לילדים שזחלו על הדשא בהמון אסרטיביות "יפה! ככה זוחל לוחם אמיתי! קדימה, אתה בראש! הנה, אני איתך! אתה מראה להם מה זה!" וכולם, גדולים כקטנים, פשוט התמוגגו מלראות אותם ככה. אכן נפלא. יש וידאו!

משם עברנו למסמר הפעילות- הרקדת ריקודי עם בהנחייתה של שוש. אני חייבת לציין שמלא זמן לא נהינתי ככה. היה מקסים. כולנו רקדנו ביחד במשך יותר משעה- השינשינים, המתנדבים והילדים הקטנים, וכל מי שאף פעם לא משתף פעולה- הבנות הבוגרות, אמהות הבית... רקדנו במעגל את הישנים ממש, אח"כ עברנו ללטינוס וגריז ומשם לריקודי זוגות. שוש הייתה תותחיתתתתת! אני יכולה להגיד עכשיו בפה מלא שאני פשוט אוהבת אותה. הבחורה הזאת "גזעית" אש!  היה לי חם נורא אז הורדתי את הנעליים, ונשבעתי להזכיר לעצמי שיותר מאוחר כשכל הרגל שלי תהיה נפוחה משלפוחיות- שזה היה שווה את זה. אז זה היה שווה את זה  

ובכלל הייתה אווירה פשוט אדירה. לכולם היה מצב רוח ממש טוב ומזמן לא הרגשתי כזאת אווירת חג... כולם פשוט התנהלו להם מחוייכים כל הזמן.

אח"כ אמא לקחה אותי לסבתא לחגיגות יום העצמאות המסורתיות אבל אחרי שאכלתי (שוב) בעיקר... ישנתי. פתאום תקפו אותי געגועים כל כך חזקים לחברים שלי בבית... ממש לא יכולתי לחכות לרגע שנהיה כולם ביחד שוב. ולא התאכזבתי... באמת ממש כמעט כולם היו היום, ולמרות שלא עשינו הרבה חוץ מלאכול (שובבבב) היה פשוט טוב. לא יודעת, בית. לכאן אני תמיד שייכת. המקום שלי מובטח. אמנם אנחנו לא חיים ביחד ואין בינינו כל כך הרבה במשותף, אבל תמיד נהיה שם. לא צריך להתאמץ, לא צריך להתחשבן. ופתאום בנסיעה הזאת מראש העין הבנתי שהחלום הזה שלכולם יש בסוף התיכון? "לא נפרד אף פעם. נעבור את הצבא, את הטיול בחו"ל, את החתונה, את ההחתלה, ..... ביחד ותמיד יהיה לנו טוב ביחד" לא נראה כל כך בלתי מושג. אולי זאת הקומונה האמיתית שלי, ככלות הכל.

יכול להיות שאני סתם ברגשנות של לפני מחזור ושלא הייתי הרבה זמן בבית, ושחג וכל זה... אבל ההתכרבלות עם יסמין, החיבוק של יונתן, הקריצה של אור והשיחה הקבועה "של אחרי" באוטו עם מעיין.. נותנים לי ביטחון. אוויר.

לא טוב בקומונה. יש עננה מרחפת. עדיין לא ירדתי לשורש הבעייה אבל זה מעסיק אותי כל הזמן ולא נותן מנוח. אני באמת אוהבת מכל הלב כל אחד מהם אבל נגמרים לי הכוחות... למה רק שם לא הולך? אני מקווה שנצליח להתגבר על זה. לא, לא להתגבר על זה. לפענח את זה, לפתור את זה.זה מרגיש כאילו הפיתרון חייב לבוא דרך חוויה קיצונית. בינתיים בלעכסה. מבטיחה להמשיך לבלוע ולתת את הכל כדי לעבור את זה. הם יקרים מדי.

התגעגעתי לכתוב כאן. אני כותבת יומן קצת במחברת וקצת בהערות בפלאפון אבל זאת לא כתיבה חכמה... זה מרגיש כמו תקציר. ההישגים והביצועים שלי תמיד עולים כשמישהו אחר נוכח. אוף, התכוונתי למשהו נורא עמוק אבל זה נשמע סתם גס.

שתזכי לשנה הבאה, (אוי לא.) עד... תמיד תמיד תמיד.

נ.ב

מי שמעוניין בהוכחות שצריך לאשפז אותנו ועדיין אין לו... [למרות שמה הסיכויים?] תראו תמונות בפייסבוק בימים הקרובים.

*אנחה*

זה קשה.

קשה להכריח את עצמי למחוק הודעות שאני רוצה לשלוח לו. קשה לא להתקשר אליו כל שנייה, כדי לא העציב אותו גם. קשה להזכר בדברים שדיברנו עליהם, במקומות שהיינו בהם ביחד... נראה לי שאין אבן בעיר הזאת שאין לי זיכרון ממנו בה. רוצה שגרה, אבל לא מסוגלת להתעניין כמעט בשום דבר. רוצה שגרה, אבל כשאני עם אנשים יש כל כך הרבה מסיכות שאני מסתגרת קצת. רוצה לראות אותו מבלי שהוא יראה אותי, רק לשנייה להציץ בפנים האלה, שלא היו מביישות פנים של פסל יווני. רוצה לחבק אותו חזק חזק ולבכות על כל הבגדים שלו, להתמלאות בריח ובחום שליווה אותי שלוש שנים, אבל אסור כי שנינו פוחדים שברגע של ניצוץ ותקווה נחזור, נפתח תקוות, ואסור לנו.

פעם ראיתי בסדרה ישנה ישנה (שאף אחד לא ראה) על שתי חברות שהתגרשו מבעליהן ופתחו בית מלון ביחד עם הבנות שלהן, פרק שבו אחת מהן נפגשת עם בעלה בטעות והם ממשיכים לקבוע לצאת "כידידים". היא מתבלבלת ושוכחת את כל העבר. יש ביניהם ניצוצות ומתעוררים רגשות חזקים אבל כשהם הגיעו למצב שנכנסו ביחד למיטה והוא הציע לה לסוע איתו לחופשת סקי, פתאום היא קיבלה מעין 'תובנה' כזאת ואמרה לו משפט שנחרט לי בזיכרון עד היום, למרות שזה היה לפני כמעט 10 שנים: "כל הסיבות לכך שהיינו ביחד נשארו, אבל כן גם כל הסיבות לכך שנפרדנו".

ובמשפט הזה אני חייבת להאחז...

היה לנו רע ביחד בזמן האחרון, בתקופה האחרונה, בשנים האחרונות... לא הרגשתי שלמה עם זה שאני איתו. הרבה פעמים חשבתי שהייתי צריכה לתת לו להפרד ממני בפעמים שהוא ניסה... ירדתי עליו בלב, מצאתי מיליון הוכחות לכך שלא אכפת לו ממני ושהוא כנראה כבר מזמן לא מאוהב, כי אחרת הוא פשוט היה משתדל יותר... דברים מסויימים בו שיגעו אותי. שיגעו אותי כל כך, שנכנסתי למין טראנס נקמנות כזה. היו לי שני דברים בראש בכל אפשרות ליצור איתו קשר, להפגש או  לדבר... איך הוא לא בסדר, ממה אני יכולה להפגע, ו-איך אני יכולה "להחזיר" לו, "לחנך" אותו לא לעשות כן להבא.

וזה לא שהוא לא עשה כמה דברים באמת... ששברו לי את הלב... אבל עכשיו אחרי שדיברתי איתו כל כך התביישתי בעצמי. העברתי לו את ההרגשה שבמילא לא משנה מה יקרה, אני אמצא פגמים ואתנהג ברשעות... לא ראיתי את זה ככה אז. הייתי בבועה של "הנפגעת שצריכה לקום ולעשות מעשה"...

ועכשיו יש בי כל כך הרבה חרטה. אני לא יודעת מה היה משתנה, אני רק יודעת שאז לא ראיתי שום אפשרות אחרת לחיים.

אבל עכשיו...

עכשיו הוא בעיני מלאך לא מושג, רק הזדמנות לאושר שדפקתי. וגם אם לא הזדמנות לאושר, רק כאב מבוזבז שלו ושלי. כל כך הרבה דברים שלא ראיתי...

כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות, לא עשיתי ועכשיו רק ישאר ספק אם הם היו משנים משהו. כל כך הרבה דברים שחיכיתי "לזמן הנכון" בשבילם... לספר לו דברים על עצמי, לעשות ערבים רומנטיים, סתם לשבת במקום יפה שידעתי ששנינו נדע להעריך, עוד שיחת נפש אחת בלילה ארוך...אולי כל פגישה מהסוגים האלה הייתה מצילה שבועיים שלמים ומחייה רגשות שהיו עוזרים לנו להיות יותר אדיבים אחד לשני. ואז לא היינו זוכרים את הזמנים האלה "כתקופות רעות".  כל כך הרבה הזדמנויות שביזבזתי, שהוא ביזבז. וכמה כאב כל יום שישי לא מנוצל כזה לקח איתו. פורר לי את הנשמה...

אבל אני עדיין יודעת שהרבה מזה לא יכל להשתנות גם אם הייתי חוזרת בזמן. הוא עקשן- וגם אני נהייתי, וכנראה שלעולם לא היינו מוצאים את "הזמן המתאים".

בכל אופן, אני קצת יותר שלמה כי אני יודעת שזה נועד להיות. עתיד? יהיה טוב.

אני חושבת שכשהכאב הראשוני יחלוף (? : אולי יחלש...) אני אתחיל לעכל שפשוט לא היה מוצא אחר. שאני לא רוצה לחזור לשם...

לפני שנפרדנו הייתי בהרגשה של "אני רוצה כל כך הרבה יותר... ומגיע לי!" ואני מקווה שזה יחזור.

אבל כרגע קשה להעלות את דמותו ולדעת שאסור לגעת בו. שמותר לו לגמרי לחשוב על אחרות. שהוא כבר לא שלי... לא יותר שלי משל מישהו אחר. אין לי איזשהי ייחודיות בקשר אליו...

למרות שהוא תמיד יהיה.

רוצה משהו נוסף איתו... אבל מה?

בערך משהתחלנו את השיחה 'ההיא' התחילה למלא אותי חולשה וכאב גרון... זה לא עזב עד עכשיו. אתמול כשדיברתי איתו על כמה החיים התרוקנו לי פתאום, הוא ביקש ממני לשמוע את "מיי אימורטל". אף פעם לא הקדשתי לשיר הזה יותר מדי מחשבה אז הורדתי אותו. פחדתי, אני בעצמי התרחקתי מ'רשימת שירי עצב, כעס, אכזבה ושות'' אבל...

לא הבנתי את המילים אז פתחתי אותן מולי, וכשניסיתי לקרוא והדמעות חנקו לי את הגרון, כמה שזה עצוב... כמה שאני לא רוצה שהוא ירגיש ככה... הרגשתי שהגוף מתכווץ לי ואני נחנקת...

הקאתי !   ולא קיא גדול, של קלקול קיבה, קיא קטן, חלש, של הגוף שלי שלא מוכן להמשיך לסבול איתי...

הכל ידוע, אבל הכאב כל כך גדול. הדמעות באות באמצע כל דבר.