לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מנהיגה אל החלום


זהו יומן שאני כותבת בשביל לשמר לעצמי זכרונות, ובשביל שאנשים שאני אוהבת יהיו מעודכנים גם כשלא יוצא לי לעדכן אותם אחד-אחד וידעו מה הולך לי בחיי. אני אנסה להיות כמה שיותר אני, ואתה השאר אתה, כי אם הינך פה, סימן שאני אוהבת אותך באמת.

כינוי:  נופלעך

בת: 36

ICQ: 151264620 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

היה יום נהדר היום


קמנו ב5 וחצי בבוקר וחזרנו מהסבתא המדהימה שלי, שאמרה לי אתמול ב2 בבוקר שהיא מרגישה המון גאוה להיות סבתא של מישהי שעושה מעשים כמוני. אחרי כמה שעות שינה התחיל המסע (!) לרעננה לפגישה מאוד מאוד משמעותית בבית איזי שפירא, ודרך פגישה קצרה עם לירון על באבל המשיך לשיעור הנהיגה הראשון והנחמד עד מאוד :-)

כמה כח בידיים! כמה אחריות! כמה שצריך להזהר... כל כך כיף ומפחיד.

והוא נתן לי לנהוג!!!! ממש באמת! כנגד כל הסיכויים! ליי!

חזרתי הבייתה עם ראש בעננים.

 

כל האנשים ברעננה נחמדים! (חוץ ממנהלת הסניף של באבל דרינקס...)

פגשתי את האישה הכי מקסימה שפגשתי אי פעם בחיים היום בתחנת אוטובוס. היא הייתה תימנייה דוסה ולא נאה. כשהיא ביקשה מכולם בתחנה לזוז קצת כדי שאוכל לשבת, חשבתי שהיא תהיה עוד אחת מהמבוגרים האלה שמברברים. לקח לי עוד כמה דקות לקלוט כמה בטוחה אני מרגישה לידה.

בזכותה משאלה אחת שלי תתגשם בעוד שנתיים. היא האמינה בי, אחרי שיחה של רבע שעה.

אחריה היה גם האיש המדהים באיזי שפירא. תחילתה של ידידות נפלאה, אני חושבת.

 

הולך להיות טוב. הלוואי שיהיה טוב בבקשה. לא ישנתי הרבה זמן ואני פוחדת שיבואו מצבי רוח אבל אני די בטוחה שלא. שזה יהיה חלום. דומה למה שהרגשתי בדיוק לפני שנה...

 

אני אוהבת לחיות!

כשאני אמות תדעו שהייתי מאושרת.

 

SATISFACTION

נכתב על ידי נופלעך , 23/8/2006 01:55   בקטגוריות אופטימי בריבוע-בוע =)  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כנס מהחלומות


חזרתי עכשיו מאחד הדברים הכי מיוחדים שעשיתי אי פעם בחיים שלי. האמת היא שלא בדיוק עכשיו, הספקתי גם לישון קצת אחרי יממה וחצי בלי שינה. (ואני חשבתי לתומי שאני אשן בחופש הזה! כנראה שיש דברים חשובים יותר :)

היינו אמורים להתכנס להסעה לכנס של ליד ב15:00 בת"א, אבל היו לי מבחנים של חיל המודיעין לפני זה אז ביקשתי מאירנה וברית להגיע קצת יותר מוקדם ולחכות איתי. אני אוהבת אותן. יהיה כל כך כיף בכנס פתיחה.

עוד כמה חבר'ה שהגיעו מוקדם ברכבת הצטרפו אלינו, וביחד הלכנו לתחנה. כל כך הרבה אנשים טובים!!! זה בלתי נתפס פשוט כמה אהבה יש לי לכל החבר'ה האלה! לכל אחד לבד המון, וכשכולם ביחד אני רוצה להתפוצץ מאושר :)

כולנו הזענו מהשמש של ת"א ומחצי שעה המתנה בחוץ ומהדרך עד לשם אבל אף אחד לא חשב על זה בכלל והתחבקנו עם הזיעה והכל. :)) כנראה שידענו מראש שאנחנו הולכים להיות כל כך מסריחים שזה לא ישנה בכלל :)

לירון זייד אתה המלך הבלתי מעורער!!!   (לא הצלחתי להתאפק... שזה ילווה אתכם בקריאת כל הפוסט כמו שזה ליווה אותי:)                                   יהיה כל כך כיף בכנס פתיחה.

 

הגענו לשם אחרי נסיעה די ארוכה שכללה התעדכנות כללית והרבה "איזה כיף להיות פה". עודד הצחיק אותנו =)

אחרי חיבוקים גם עם הצפונים שלא היו צריכים הסעה התיישבנו במן מאהל עם כריות כזה ושמענו קצת על מה הולך להיות ועל שנת השירות. התחלקנו לצוותים שנקבעו מראש וכאן שמחתי הייתה כפולה: גם אביחי הנחה אותי בפעם הראשונה בכנס (וידעתי שהפעם אני לא אחזור ואגיד "מצטערת, אני חושבת שהמנחה הרס לי ולא למדתי כלום") וגם הצוות היה כל כך מעולה!!!  בין האנשים ששמחתי להתאחד איתם שוב: ברית, מירי, מורן, יובלי, דנאל שהתגלתה כמישהי ששמחתי מאוד להכיר, וכמובן לושי האחד והיחיד, הלא הוא אלכסיי- שמישהו שם בלמעלה של ליד מחליט בכל פעם מחדש לצוות אותנו ביחד פעם שלישית ברצף! (יהיה כל כך כיף בכנס פתיחהואחרי קצת בלה בלה- "ליד חפירות בשכל (ע"ר)" וארוחת ערב לעניין (ציפיתם למשהו אחר?) הבנו מה המשימה והתחלנו לעבוד.

 

היו פזורות תחנות שונות הקשורות לחקלאות ולעבודה בידיים בכל רחבי המושב (בדיעבד אני יודעת שהרבה מעבר לשטחי המגורים של המושב). כל תחנה שהקבוצה הצליחה לבצע את המשימה שלה זיכתה את הקבוצה במצרך מזון כלשהו או בחפץ שהוא מפתח כניסה לתחנה אחרת. המטרה שלנו הייתה להכין ארוחת בוקר לתפארת- אך ורק מהמצרכים שאספנו בתחנות.

בין התחנות: איסוף ביצים בלול, חליבת עזים, חליבת פרות, החלפת גלגל לעגלה עמוסת ציוד, הרמת ערימות חציר, קליית וכתישת פולי קפה, גיבון גבינה, קיפול קרטונים לירקות, הוצאת בצלים, איסוף דבש מכוורת, וכיוצא באלה, היו עוד. וכמובן- הכנת ארוחת הבוקר!!! היו לנו מירסים והפרט הכי חשוב: כל הפעילות התבצעה בלילה! בין 22:00-6:00

כמובן שלא כולם עשו את הכל, התחלקנו לשתי קבוצות קטנות והתחלפנו בינינו.

 

האמת היא שהצוות שלי לא תפקד בצורה כל כך טובה- כלומר לא בחוכמה ולא כל כך במנהיגות, אבל אני כן גאה בעבודת הצוות שהייתה בינינו, ובעזרה ובהקשבה ובאווירה הטובה. בנוגע אליי אני יכולה להגיד שעזרתי יותר ממה שציפיתי בעצמי בתחומים שזרים לי (כמו הצעות אסטרטגיות) ופחות ממה שציפיתי שאעזור בתחומים אחרים- אבל זה רק כי כולנו מבריקים ומתקתקים הכל מהר :) בתחום המנהיגותי נוכחתי שאם אני אקח מנהיגות אני רק אעזור לצוות ולא אקלקל כמו שאני תמיד חושבת שיקרה.

נהנתי המון מהחוויות השונות והמוזרות שעברנו בלילה הזה (קיפול קרטונים ליד גדר של בית קברות בחצות בלילה? להסתובב שעתיים עם ארגז על הראש ולשיר "99 קרטונים על הראש, 99 קרטונים!"? הליכה עם פנסים במבוך של עצים ליד ביצה באמצע הלילה בין קורי עכביש בחיפוש אחר שקית מלח ופפריקה? החזקת רגליים של עז ב4 בבוקר והאזנה לשיחות "אני לא יודע מה איתך חבר. אני בחיים לא הייתי נותן שמישהו יחלוב את אישתי..." ?) ועוד יותר מהחברה ומהאווירה הטובה.

 

אני יודעת שלא הגענו למקסימום שיכולנו להגיע אליו, אבל אני יודעת שכמעט הגעתי לשלי. וזה משהו.

בכל מקרה האנשים שהכינו את הארוחת בוקר (בשלב הזה כבר נשברתי מוראלית ופיזית והסתפקתי בלישת בצק והפיכתו לכדורים) ובראשם מירי- שיחקו אותה לגמרי לגמרי, והכינו ארוחת מלכים אסתטית בטירוף ממלא כמעט כלום ומה עושים עם זה.

 

כשיצאתי מהשק שינה בבוקר אחרי שעתיים של כמעט-שינה ותחושה של קצת בדידות בתוך המלא אנשים שאני אוהבת והתחמקות מנעליים של אנשים שעברו מעליי כל הזמן וניסיונות להתעלמות מצלילי החליל והקללות ברוסית וקטעי השיחות ברקע, החלטתי שאסור להמשיך להיות במצב רוח רע וצריך לחייך לעולם. אז חייכתי ורקדתי בדרך לצחצוח השיניים בברזייה ושרתי כשנעלתי נעליים ועשיתי שמח לאנשים והיה לי כיף :) "מאיפה המצב רוח הזה על הבוקר?" קראתי לו והוא בא :)

 

אח"כ נסענו לים לשיחות סיכום מלמדות ו"מרוקנות" מאין כמוהן על החוף (בדיעבד זה בטח נראה משעשע לראות 5 קבוצות של אנשים בתלבושת אחידה יושבים על כסאות חוף במעגל, מדברים ברצינות ומשחקים עם הרגליים בחול) ויכולתי לראות עד כמה אני באמת מעריכה את האנשים האלה, שתפקדו טוב ושתפקדו פחות טוב, וספגתי משוב "קשה" על כך שאני חייבת להעריך יותר את עצמי ולהראות את זה במנהיגות שלי. ואפילו קיבלתי קצת פרגון מכמה אנשים שאמרו שהכנסתי בהם מוטיבציה ואמונה כשהם חשבו שפישלנו בגדול מדי ואין דרך...

אח"כ ניצלנו את הים למלחמות תרנגולים, תחרויות שחייה ונשימה המוניות, סתם ריכולים (לא על לידניקים!!!) בבגדי ים והרבה אהבה וצחוק. אני כל כך אוהבת את זה.

וצילמתי כל שנייה! ולא אכפת לי! בעוד כמה ימים כולם יתגעגעו לכנס וכל מי שהתמרמר ישתוק את הפה שלו ויתחנן אליי שאני אשלח לו את התמונות! יש תמונות כל כך אותנטיות!

כשכולם ישבו ביחד רגועים ומחוייכים בסיפוק בסוף מול אליאב חשבתי שהיה יכול להיות כיף באיזה חודש של חיים ככה ביחד. משהו קטן מהפנטזיה הזאת יתגשם בשנת שירות.

 

את הנסיעה בחזרה העברתי בשכיבה על הרצפה של האוטובוס מתחת ללירון, מיכאל, רותם, עודד, גלעד ועוד כמה. בהתחלה ישבתי עליה כי ידעתי שלשבת על הכסא אחרי האוכל והכל יגרום לי לבחילה ויהיה לי חם וגם לא רציתי להיות צמודה למישהו אחד ולהכנס לשיחה עמוקה. אח"כ נדדתי וישבתי לידם ואז התיק של גלעד נראה כל כך נוח... ולא ישנתי כמעט... שאיכשהו מצאתי את עצמי מתחתיהם מנגבת מעצמי את המזרקה שעודד מייצר כשהוא מדבר :))))) הרגשתי מטופשת וישנונית אבל לא היה לי אכפת כי היה לי נוח וידעתי שעוד מעט מגיעים למיטה החמודה שלי...

 

אני חושבת שתמונות בקרוב, השארו עימנו! =)

חוזרת שוב לישון (אין לכם מושג כמה שזה טווווב! צריך יותר!)

[הולך להיות כל כך כיף בכנס פתיחה. רוב האנשים הטובים יהיו שם, ומי שלא- ביום שבת בערב. בואו בהמוניכם! (טוב אולי לא בהמוניכם, בכל זאת המקום מוגבל.)]

עד כאן חפירות, נופר-החוברת-אצלי, שנה ב'!!!!

 

נכתב על ידי נופלעך , 18/8/2006 02:28   בקטגוריות LEAD, אופטימי בריבוע-בוע =)  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האושר שבדברים הפשוטים =)


אוקיי, החלטתם להיות קצת זונים ולא להגיב אבל אני סולחת לכם, כי אני במצב רוח פשוט... אדיר, וכי לא הייתי פה כמעט שבוע ואני מתגעגעת רצח לכל אחד ואחת מכם (מאלה שידועים לי לפחות.)

 

וואוו היה טוווווב. [אני חשה צורך עז לבקש סליחה מכל אלה שהיה להם שבוע חרא... אבל לי לא היה:]

הייתי אצל סבתא לארבעה ימים. למי שלא בעניינים, סבתא גרה במושב בגליל העליון, וכשאני אומרת "ללכת לסבתא", סבתא היא לא בדיוק העניין. (ותסלח לי סבתא, זה נשמע רע.) לאבא יש 7ה אחים. לחלק מהם יש חמישה ושבעה צאצאים. לחלק מהצאצאים שלהם יש צאצאים משל עצמם, למרות שאותם אני לא ממש מכירה. (בדיחה ששמענו הלוך ושוב היא איך בת של בת דודה שלי שמשרתת במשטרה הצבאית דפקה תלונה לבן דוד אחר שלי, בלי שאף אחד מהם מזהה את השני. רק אחרי כמה ימים נודע להם והתלונה בוטלה באורח פלא :) 

אעעע בכל אופן, הנקודה היא שתמיד יש אצל סבתא אנשים, ואנשים טובים. אנשים שלא ראיתי מלא זמן... התקרבתי לכמה בני דודים שחשבתי שבחיים לא יחליפו איתי מילה, ושחנ"שתי (עשיתי שיחת נפש, כמו שמיכל אומרת!) עם כמה שאהבתי תמיד מרחוק ולא היה לנו על מה לדבר אף פעם.

בן דוד אחד שלי התגלה כממש מדהים, אבל זה כנראה ארוך מספיק בשביל פוסט נפרד.

כנראה בגלל הכנס עתידנות, רצו לי בראש הרבה מחשבות על עתיד ורוד ואיך להפוך אותו לכזה באופן מעשי.

הפלאפון לא עבד רוב הזמן, ככה שגם אם הייתי רוצה להתברבר לי עם אנשים מהיומיום לא הייתי יכולה, וגם אם הייתי יכולה, הרי זה תירוץ מעולה :)

לפעמים פשוט העברתי את הזמן בשטויות, אבל התמלאתי אנרגיות מזה. אם הייתי עושה את אותם הדברים פה בפ"ת, הייתי שונאת את עצמי וכועסת שאני מבזבזת זמן. נראה שכל דבר שעשיתי מילא אותי בהשראה- אפילו לשחק עם התינוקות או לשטוף כלים (מי שלא שטף כלים אחרי ארוחה של 40 מסובים כנראה לא מבין על מה אני מדברת עכשיו:)  חיוכים חיוכים..

יום אחד יצאנו לטייל בהר שאבא שרת בו, וזכינו- מלבד הנוף המשגע, מזג האוויר המרנין וריח הפרחים הנדירים מסביב- גם לסיפורים מאבא על הילדות והצבא, דבר נדיר מאוד, אך שווה כל שנייה כשהוא קורה. בעיקרון חיפשנו איזשהו פרח אדמוני שפורח רק שבועיים בשנה, אבל קצת שכחנו ממנו.

בלילות עשינו מרתונים של קריקופה, ואני אפילו לא זוכרת מי ניצח אבל מה זה משנה?

ובדרך חזרה באופן ספונטני, נכנסנו להרצליה כי היינו רעבים והיה לנו פיפי ובסוף אבא החליט שנכנסים לקניון ארנה ועושים טיול במרינה אח"כ. זה כל כך לא מתאים לאבא שלי, שהתחלתי לצרוח "איזה כיףףףף" כמו משוגעת ולצבוט את אחותי בפנים כמו שאני עושה רק כשאני מאושרת, ולהגיד שזה היה חלום חיי :)))

 

 

אני יודעת שאולי זה לא נשמע כזה 'כיף חיים', אבל זה בהחלט היה במקום. הייתי צריכה את זה כל כך. את הטבע, ואת המשפחה, וגם לצחוק המון המון, ושיעזבו אותי לנפשי ולא ידרשו ממני כלום, והרבה אנשים שיתעניינו, וזמן לקרוא ולחשוב על הפרוייקט בצלילות וקצת להכיר את המשפחה שלי לפני שאני אהיה גדולה מדי לזה. כשסבתא תמות (חס וחלילה באמת באמת שלא כדי לפתוח עין הרע...) כנראה שהפחדים יתממשו והמשפחה תתפרק... ועד אז... צריך לנצל כל שנייה.

רק חזרתי לפה וחזרה המועקה הזאת ללב, והתחושה שאני תלוייה באחרים, אבל אגרתי מספיק אושר להרבה זמן.

החיוך שלי נצחי מאז תחילת החופש הזה.

נכתב על ידי נופלעך , 16/4/2006 02:26   בקטגוריות אופטימי בריבוע-בוע =)  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנופלעך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נופלעך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)