כשאני מסתכלת אחורה על חיי, אני מבינה שבשנה האחרונה, אולי שנה וחודש, איבדתי את עצמי. אני מתגעגעת להרבה דברים, אבל יותר מכל לעצמי. לתחושה של הנוחות בעור שלי. של האמונה, שלפעמים מסתתרת, אבל קיימת אי שם מתחת. להרגשה של השייכות.

אולי תמיד היה בי עצב, אבל מעולם לא הרגשתי כל כך זרה בתוך חיי שלי. כאילו אני לא שייכת לעצמי, כאילו איבדתי שליטה לחלוטין.

ואני חייבת לחזור לעצמי. לא רק פיזית. לא רק תפקודית. אני חייבת לדעת שהמחויבות הראשונה שלי היא לעצמי. לא לעבודה, לא לכסף, לא לחברים, לא לזרים אלה שמשום מה מאמינים שהם יכולים לדרוש ממני כל דבר שהוא, לא לבחורים שלא באמת קשורים אליי. לעצמי.

אני רוצה לחייך כי מותר, ולהתעלם כי מותר לי, ולא לתת להכל להגיע אליי פנימה. ובעיקר לחייך, כי כל דקה שאני מתמרמרת בה היא דקה מבוזבזת. וביזבזתי מספיק דקות בחיי.
ולדעת שגם אם אני לא שייכת לסביבה שאני נמצאת בה, אני שייכת לעצמי. ובזה אין אף אחד שמותר לו לגעת.