הבנתי מה הקטע שלי עם אמא שלי.

"רבתי" איתה אתמול... הייתי צריכה משהו מהמחשב של אחי, אז לקחתי אותו איתי כי הרי הוא מחשב נייד. כשאחי חזר הייתי צריכה להחזיר לו את המחשב אבל ביקשתי לצרוב משהו ואז שאני אחזיר. טוב פתאום המחשב אומר לי שהאקספלורר שלי ייסגר שזה אומר שכל המסך כאילו נסגר אבל חוזר לעצמו תוך כמה שניות. הצריבה נסגרה לי, וניסיתי להתחיל מחדש אבל רציתי קודם להוציא את הדיסק.

לא הצלחתי. הוא נתקע בפנים. בכל מקרה, הבאתי אותו לאחי אחרי אתחול והוצאנו את הדיסק בשלמות. תמיד טוב לאתחל את המחשב בעת צרה :)

אמא שלי ראתה את שנינו על המחשב כי עברנו לסלון, ופתאום היא אומרת לי: "מה, שוב קילקלת את המחשב?" למה אני?! אם זאת בעיה של המחשב ולא שלי?! ישר להאשים אותי! ביצ'! מה זה כעסתי עליה, אמרתי לה שזה מעליב שזה לא יפה ושהיא ממש מגעילה ואמרה את זה בצורה פוגעת. היא התחילה להתעצבן ושאלה אותי מה קורה איתי בזמן האחרון.. היא! זה מה שקרה לי!

ועוד אפשר לחשוב... מעניין למה הביטחון שלי באמת כזה ירוד ונמצא בשפל המדרגה כשאני לידה...

אבל אני הגעתי להחלטה לגבי עצמי. אני אוהבת אותה לפעמים, אבל לא באמת... תמיד ידעתי ותמיד אדע שהיא באמת לא בסדר שכלית... היא לא יודעת איך לטפל בי. לא בזכותה יצאתי מי שאני בכל המובנים.

אני בחורה נהדרת! אני מצחיקה, אני יפה! אני חכמה, אני ילדה טובת לב, אני שובבה ואוהבת לצחוק, אני בחורה שכל אחד היה מחבב! רק כאלו שהם חולי נפש לא יחבבו אותי. לא אומרת יאהבו, הרי לכל אחד יש טעם מסוים על אהבה...

חבל שזה מה שאני צריכה לעבור בשביל להבין שהיא בחיים לא תגיע לקרסוליים שלי.

זה כלום יחסית לדברים שהיא עושה לי ואומרת לי ועליי. זה לא מזיז את קצה הנושא האמיתי.

אבא שלי, בכלל לא אבא. גם הוא לא יודע איך לדבר איתי. רואים שהוא אוהב אותי ומאוד אבל הוא בכלל רואה אותי בתור הילדה הקטנה שבחיים לא תהיה אישה מבוגרת עם ילדים משלה. הוא היה יותר לצידי כשהייתי קטנה. לקח אותי למקומות, רצה שאני אהיה איתו כל הזמן.

אני זוכרת פעם אחת שלקח אותי לקולנוע חוץ שהיה לנו בעיר כשהייתי קטנה, כל כך הייתי שמחה. שם אותי על הכתפיים וככה ראיתי חלק מהסרט. היו גם הרבה פעמים שהיה לוקח אותי ללונה פארק קטן שנפתח בעיר שלנו כל שנה. תמיד זכרתי איך הייתי באה אליו ומבקשת שיקח אותי לעוד מתקן...

מאמא שלי אני זוכרת שנסענו ללונה פארק שבתל אביב והיא השאירה אותי לבד ועלתה לרכבת הרים. למה היא השאירה אותי לבד. כי הייתי קטנה מדי והיא נורא רצתה. בשנה אחרי זה נסענו שוב והפעם גבהתי בהרבה אז יכולתי לעלות כבר...

זה לא שמאבא שלי אני זוכרת רק דברים טובים. ממש לא! לא אהבתי אותו כל כך. תמיד ראיתי איך היה מכה אותי, או שלפעמים היה חוזר הביתה שתוי אז פחדתי ממנו והייתי הולכת לחדר. היו לי סיוטים שהוא הורג את אמא שלי ושהוא מרביץ לי. גם ממנה אני זוכרת את המכות, ושפחדתי להיכנס למטבח כשהייתה עצבנית כי שם היא הייתה ממש מפחידה. ואז אחרי שהייתה מכה אותי הייתי רצה אליה כמו הילדה הקטנה והטיפשה שהייתי וניסיתי לזכות במעט חמלה, מעט סליחה מצד אמא שלי על כך שהיא עושה לי את זה.... כאילו היא עושה את זה רק בגלל שהיא אוהבת אותי ולא באמת בגלל שחשבתי שהיא שונאת אותי... וכשהייתה מלטפת אותי הרגשתי טוב.חשבתי שהכל בסדר... תמיד חיפשתי את האישור שלה שהכל באמת בסדר ושהכל יסתדר אם רק היא תחבק אותי ותעניק לי את האהבה שלפני רגע גזלה ממני באכזריות.

הייתי חולמת עליה. ועליו. אני והיא בבית והוא חוזר הביתה פתאום. אמא שלי אומרת לי לרדת לשחק למטה עם החברות שלי. אני יושבת עם טניה ואז רואה אותה יוצאת לחלון וקוראת לי לעלות הביתה. כולה הייתה מגועלת בדם והחזיקה את הראש בידיים שלה. זה היה ממש מפחיד. התעוררתי בחרדה ואני חושבת שבאותו יום רבנו או שבאותו זמן בדיוק... לא יודעת...

חשבתי שהכל יהיה בסדר מתישהו. שאני אתגבר על הכל, שאמא שלי ואני נחיה ביחד שמחות. היא תפסיק עם הדברים האלו שמכאיבים לי כל כך. תפסיק להגיד לי את הדברים המכוערים האלו שגורמים לי להרגיש מכוערת בעצמי. חשבתי שבאמת זה יסתדר... חשבתי שאני כבר לא אצטרך לבכות כשהיא אומרת משהו. חשבתי שאני אחיה איתה בטוב.

מאז כבר התבגרתי....