יש משהו ביום ההולדת הזה שתופס אפילו ציני כמוני. בכל זאת, 25 לא הולך ברגל. השנה החלטתי לעשות מסיבה. אחרי כמה שנים שלא ממש חגגתי, התחשק לעשות טקס שירגש אותי. "טקס" נשמע כמו אירוע מכובד, אבל האירוע שלי לא היה מכובד בכלל. היה בו אלכוהול (למרות שיקר), וקצת אוכל, וחברים מהלימודים ומהחיים. בלי יותר מדי כללי טקס.

לקרוא פה זורק אותי אחורה, לתקופה בה פשוט לא היו לי חברים. כלומר, חוץ מהחברים האמיתיים הראשונים שלי, שהכרתי כאן. והיום אני בן 25, וזה כבר לא משחק. אני כבר לא מרגיש שהעור הזה, של בנאדם בוגר, גדול עלי. ואני כבר לא מרגיש שאני חייב למתוח את הגפיים לכל הכיוונים כדי שאף אחד לא ישים לב. אני שולט בעור הזה, אני יודע לכווץ אותו וגם להרפות. מצאתי מנוחה בתוך העור שבו אני חי.

לפני שמונה שנים (קצת יותר), איבדתי את הבית. בלילה שלפני יום הולדת 17, ביקר אצלי איש רע בבית והוציא אותי מהארון. באותו לילה, כשחזרתי הביתה וגיליתי את ההורים שלי בסלון, יצאתי יחף מהבית. שעה לפני חצות, עוד לא בן 17, חציתי את הכביש לצד השני. לא ידעתי לאן אני הולך. לא היה לי לאן ללכת. הרגשתי שאין לי לאן לחזור.

בשלב מסוים חזרתי. והפכתי בן 17 באותו לילה. והמשכתי להיות בן שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים... ובפעם האחרונה שבדקתי, הייתי בן עשרים וארבע. ובלי לשים לב, לפני כמה ימים, נהייתי בן 25. ובכל הזמן שעבר מאז שהרגשתי שאיבדתי את הבית, לא עצרתי מספיק כדי לחשוב ולהרגיש שמצאתי משהו בדרך. ומצאתי הרבה. מצאתי את עצמי, מצאתי חברים טובים שנותנים לי משמעות, התקרבתי למשפחה והם התקרבו אלי, יצאתי עם בני זוג שנתנו לי חום, אהבה וקושי. גיליתי את היכולת ליהנות מהקושי. זכיתי בפריבילגיה הזאת, או יותר נכון עבדתי קשה בשבילה. שום דבר לא מושלם – אבל אני מאושר. אני בבית. אמנם גר בדירת שותפים, אבל בבית. וכל החלומות שאני חולם על סיום התואר ועל מחקר ועל זוגיות ועל ילדים ממלאים את הבית הזה, הלא-מוחשי אבל גם ממש לא דמיוני. ואני, אני מתמלא בתחושת ניצחון, בתחושת ביטחון. בתחושה הזאת שבא לי לחגוג, בא לי להיות בן 25. לא יותר, לא פחות. פשוט להמשיך להתקיים, באותו הקצב, ולראות לאן אגיע בסוף.

התחלתי לכתוב פה לפני כמעט 10 שנים. אני זוכר את הפוסט הראשון, שבכלל לא היה קשור לחוויות שלי בתור נער הומו דתי. אבל כבר אז ידעתי והתרגשתי, גם אם לא הודיתי בזה בפני עצמי. ידעתי שאני מתחיל כאן משהו גדול, שאי אפשר לדעת היכן הוא יסתיים.

עברו שנתיים מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה. עכשיו אני יודע – זה הסתיים. לפחות פרק זה של חיי שבו אני כותב בלוג. לא יודע איפה אכתוב בעתיד. הלוואי שאכתוב.

הבלוג עומד ריק ונטוש אך עוד יש אליו כניסות. מדי פעם גם אני נכנס בעצמי, קורא, מתרגש. נסחף עד אמצע הלילה. קורא את הפוסטים, את התגובות ואת המיילים שקיבלתי מכם אז.

וצמא לעוד. כבר לא לכתיבה – אלא לקריאה. והייתי רוצה, אם אפשר, לשמוע מכם. "קוראי חיי הסמויים" כפי שכיניתי אתכם בעבר. מקווה שלא נעלבתם ("סמויים" נשמע כמו מתגנבים, מרגלים, מחטטים. לא זו הכוונה). מקווה שתכתבו לי, למייל [email protected] או פה בתגובות.

את יום ההולדת השנה החלטתי לחגוג דווקא בלילה שלפני יום ההולדת עצמו. ובערך באותה שעה שבה לפני שמונה שנים יצאתי יחף מהבית, לא יודע לאן ללכת ולאן לחזור – השנה בדיוק הייתי בכוס היין השלישית (או הרביעית), ומוקף בהרבה חברים. ברקע היה שיר שאני אוהב ואני הייתי יחף, והייתי בבית.