"תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות
למה פוחדת אני לא אעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר
חולצה שלך תני לי ביד אסחט הזיעה ואקרר פני
שמלה נגזור במספריים נזהר שלא לשרוט לך את העור
חם לי מר לי תיכף נתחיל לשחק
תני לי את היד שלך
נקשור אל הפסנתר
ומשחקים משחקים
ביני ובין הרצפה את מוחה דמעה
הגוף צחק הגוף צעק שוב שקט והשעון נשמע כמו אנחה
נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי
אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך
כדור אחד קצר בשקט
גוף הופך גופה
כולם בוכים, כולם בוכים
אמא שלך בוכה אני רוצה את אמא שלי
"
שוב השיר אקדח של אביתר בנאי מתנגן לי בראש, לא ניסיתי להתעמק כל כך במילים ובכל זאת הוא מדבר אלי מאוד.
אני ממשיך לשבת בחדר החם והלח שלי, בעצם כמו כל תל אביב או רוב הארץ, ומאזין לשירים שלו שסוחפים אותי לזכרונות שונים ולארועים שיש בי קצת געגוע אילהם. אבל מרוצה שהם עברו והם שיכים לעבר. המחשבה על העתיד גורם לי קצת אושר, למרות שנמאס לי מהרבה דברים לאחרונה ומאנשים אני חושב אני בדרך הנכונה לחיים הרבה יותר טובים.
הרבה אנשים לאחרונה שאלו אותי במה אני רוצה לעשוק בעתיד או מה אני רוצה ללמוד. ושמתי לב שזה כבר לא כל כך ברור לי עכשיו. אני מקווה שהכיוון החדש שלי שזה חינוך מיוחד וכושר יצליחו להשתלב מיחד והכי חשוב שהמקצועות האילה יצליחו לעניין אותי.
החיים עכשיו מעבירים אותי את מבחן הישרדות, הרבה דברים יכולו לקרות לי ולא קרו. כנראה בשביל סיבה שתרם ניגלתה לי.
סתם בלוג בלי קשר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
