משחרר לחץ

זה כל מה שיש לנו בממשלה בישראל. חוץ ממשרד ראש הממשלה יש רק שני משרדים: משרד האוצר ומשרד הביטחון. אני לא נמנה עם חסידי המפלגות שבשלטון עכשיו אבל המצב הזה קיים היה גם בממשלות קודמות, בלי קשר למפלגות. יש לנו שני שרי אוצר (רה"מ ו"שר" האוצר) וכל השאר הם שרי ביטחון. רק תקשיבו למה שהם מדברים בראיונות שלהם. בעצם, במשרד האוצר יושבים פקידים שקובעים את המדיניות בכל התחומים האחרים. גם אם שר הרווחה (לדוגמא) יעשה תכניות מדהימות בתחום אחריותו, התקציב למימוש לא ינתן מכיוון שהפקיד המקביל במשרד האוצר לא יאשר אותו. לכן, כשעושים מו"מ עם ראשי הרשויות המקומיות למנוע שביתה, מי שמשתתף מטעם הממשלה הם שרי האוצר. שר הפנים, שכל הנושא תחת אחריותו, מצטרף בשביל הרושם.

בכלל, השרים בממשלות ישראל שם רק בשביל התואר. לא בשביל העבודה. לכן אי אפשר לפטר את השר הממונה על שרותי הכבאות למשל, לאחר מיחדל השריפה בכרמל. למרות שהוא האחראי המיניסטריאלי. אם הוא יפוטר הממשלה תיפול. זה נכון לכל אחד מהשרים.

מכיוון שאלו המשרדים (המתפקדים) היחידים, כל הפוקוס של הממשלה והמדינה נוטה לכיוון שלהם. או אולי בעצם זה הפוך - בגלל הפוקוס אלו המשרדים היחידים. בכל מקרה, ברור שמגמת האוצר היא לצמצם בהוצאות. זה באמת חלק מתפקידו. אבל חסר גורם מאזן, זה שדורש את התקציבים ע"מ לקיים מדינה וחברה. משרד הביטחון הוא כן גורם מאזן בתחום שלו. ואמנם הוא מצליח לקבל נתח עצום מהתקציב. אולי בגלל זה, הרבה תחומים בחיינו, שמרגישים שאין בהם תשובה נאותה במסגרת האזרחית ההגיונית שלהם, מפנים אותם לאחריות משרד הביטחון, בהרגשה ששם בטוח יוכלו לטפל בהם. למשל הרעיון שעלה להעביר את אחריות הכבאות לפיקוד העורף ולמשל "גיוס" חטיבת הנחל לעזרה בשיקום שבילי הטיולים בכרמל. שמעתי גם על הקמת רשות לטיפול במצבי חרום ברשות אלוף.

הפתרון הנכון, לדעתי, הוא להחזיר את האחריות למשרדים ולשרים. עם כל המשתמע מהמילה אחריות. גם התקציבית וגם המיניסטריאלית. אבל כשכל מערכת בחירות מסתובבת סביב נושא אחד - הביטחוני, איזו סיבה יש לשרים לרצות להתעסק בנושאים אחרים?