משחרר לחץ

אחד הסרטים עם הבאזז הכי חזק בזמן האחרון הוא הארטיסט.

תסלחו לי, אבל בטח יהיה כאן ספויילר או שניים, אז מי שלא רוצה... להתראות.

הסרט נפתח בסצינה של סרט שמשחק בו הגיבור, ג'ורג' ולנטין. בסצינה הוא נחקר בעינויים, כשהוא חובש אוזניות פרנקנשטיין שמחשמלות אותו.

דבר! צועק עליו החוקר, דבר!

בחיים לא תגרום לי לדבר, עונה לו השבוי לפני שהוא מתעלף.

זו בעצם תמצית הסרט. ג'ורג' לא רוצה לדבר. גם אישתו, שבמהלך הסרט מתרחקת ממנו (או הוא ממנה), מנסה לדובב אותו בנסיון אחרון לפני הפרידה. למה אתה לא מדבר? היא פונה אליו. גם כאן המשפט נאמר במשמעות כפולה.

ובהרחבה:

הסיפור די מזכיר את הסרט כוכב נולד, שהגרסא הראשונה שלו יצאה בשנות השלושים ואחריה נעשו עוד 2 גרסאות.

ג'ורג' הוא כוכב ראינוע, רגע לפני פריצת הסרט המדבר. הוא נערץ ע"י הקהל ותמיד מסתובב עם חיוך של מוריס שבלייה. הוא נתקל בטעות בפפי, שהיא בחורה אלמונית שמנסה להפוך לשחקנית. הם נמשכים אחד לשניה אך לא מממשים את אהבתם עד הסוף. מהר מאד הסרטים מתחילים לדבר וג'ורג' הופך לזיכרון עמום בקרב הקהל הרחב. במקביל פפי מפתחת קריירה של שחקנית מצליחה עד שהיא הופכת לכוכבת.

ג'ורג' מחליט לא לוותר בקלות ומפיק בעצמו סרט. אילם. הצגת הבכורה נערכת מיד לאחר נפילת הבורסה הגדולה ב 1929. האולם מאוכלס בדלילות וברור שהסרט נכשל. בסצינת הסיום של הסרט הגיבור, אותו משחק ג'ורג', שוקע לאיטו בחול טובעני והנערה שלצידו לא יכולה לחלץ אותו. גם זו סצינה שמדמה מציאות. רגע לפני שהוא נעלם מתחת לחול הוא אומר לה, שמעולם לא אהב אותה. וזה נכון לגבי כולם. ג'ורג' אוהב בעצם רק את עצמו. גם כשזה ברור שפפי מאוהבת בו והיא כבר כוכבת גדולה, קשה לו לוותר על הגאווה המטופשת והוא נופל הכי נמוך שאפשר לפני שהוא מבין מה חשוב באמת בחיים.

אז למה לעשות סרט אילם בשנת 2011? אין ספק שזה רק גימיק. לפעמים זה עובד טוב ולפעמים פחות. אני נזכר בסרט אילם, שעשה מל ברוקס ב 1976. זו היתה קומדיה שעסקה בהפקת סרט אילם. כנראה שהמוטיבציה נובעת מהתעסקות הסרטים בתעשיית הסרטים האילמים. בסרט הנוכחי ניסו לשחזר גם את האווירה בעזרת צילום שחור לבן. עם זה אין לי בעיה. הגעתי למסקנה, שמשחק בסרט אילם שונה ממשחק בסרט מדבר. השחקנים צריכים להביע את עצמם בדרכים שונות. אני חושב שכאן היה פספוס יותר גדול. ג'ון גודמן, לדוגמא, לא הצליח להביע את עצמו כשחקן אילם. היו חסרות לי גם התנועות התזזיתיות של הסרטים הישנים, שנבעו מטכניקת הצילום הפרימיטיבית שהישתמשו בה אז. בסרט של מל ברוקס הקצב היה תזזיתי וזה נראה בערך אותו דבר.

איכשהו, הצליחו להכניס מודעות לאילמות לתוך הסרט. למשל בסוף הסרט שדיברתי עליו בהתחלה. הצוות יושב מאחורי הבמה ומחכה לשמוע את תגובת הקהל בסוף הסרט. רואים אותם יושבים דרוכים, לא שומעים כלום, ופתאום הם קופצים וצוהלים. אנחנו מבינים מזה שהקהל מוחא כפיים בהתלהבות. האם זה מוסיף לסרט? לאווירה? או שזה רק בא להדגיש נקודה מסויימת? בסה"כ הסרטים היו אילמים כי לא היתה עדיין אפשרות אחרת. מי שהתעקש שזו הדרך הנכונה גמר כמו ג'ורג'.

הרעיון של סוף הסרט לדעתי מבריק. אם אתם לא רוצים לראות אותי מדבר, תראו אותי רוקד ושר. ושימו לב גם, שכשהמצלמה מתרחקת מהסט, כשכולם כבר התחילו לדבר והם מתכוננים לצלם את הסצינה הבאה, הבמאי מבקש מכולם להיות בשקט. אנחנו הולכים לצלם, דומיה בבקשה!

אבל רק למדתם לדבר...