משחרר לחץ

על הספר בלזק והתופרת הסינית הקטנה, מאת דאי סיג'י.

תארו לכם איך זה לחיות במדינה שאסור בה לספר סיפורים. מדינה שבה אפילו החזקת ספר זו סיבה מספקת למאסר. מדינה שבה אינטלקטואלים נחשבים לאויבי העם וילדיהם נשלחים לחינוך מחדש.

זה היה המצב בסין, בימי שילטונו של מאו דזה דונג. כולנו שמענו על זה. אך מה כלל החינוך מחדש? איך בדיוק הוא התבצע?

ובכן, לפי הספר הזה הם פשוט נשלחו לחיות ולעבוד בכפרים נידחים בעבודות קשות ביחד עם האיכרים בני המקום. לא לימדו אותם כלום, לא עינו אותם, רק החיים הפשוטים היו אמורים לשנות את תפיסתם את החיים.

הסיפור מתחיל עם הגיעם של שני חברים לכפר בו הם אמורים לעבור את תקופת חינוכם מחדש. לאחד מהם, למספר, יש כינור. הוא נאלץ לנגן לפני כל הכפר ולא יודע איך להציג את היצירה, עד שחברו קורא לה "מוצרט חושב תמיד על מאו" וכך היא מתקבלת באהדה בקהל. שני החברים עובדים קשה, אך זוכים בהקלות מסויימות מצד ראש הכפר בגלל שלושה דברים: שעון מעורר בדמות תרנגול, שמנקר פעם בשניה. כישרונם לספר סיפורים ולתאר סרטים שראו וידידותם עם ביתו היפה של החייט היחידי בסביבה, שהחבר, לואו, זוכה להיות החבר שלה.

בכפר אחר מתחנך חבר נוסף שלהם, שאותו הם מבקרים מדי פעם. יום אחד הם מגלים אצלו מזוודה נעולה, שהוא לא מוכן לגלות את תוכנה. הם מנחשים שהוא מחביא שם ספרים. הוא מכחיש את זה כמובן, שכן אסור להחזיק ספרים שאינם מהפכנים. יום אחד הם מצליחים להוציא ממנו ספר אחד, קטן ובלוי, בעקבות טובה גדולה שהם עושים לו. ואין זה סתם ספר. זה ספר של סופר מערבי, בלזק, שמתורגם לסינית.

מעניין לקרוא שכמו שאנחנו סקרנים לגבי תרבויות המזרח האקזוטיות, כך גם הם, הסינים, סקרנים לגבי תרבויות המערב. הסיפורים האלה אוניברסליים מספיק כדי שגם מי שלחלוטין לא מכיר את התרבות והמקום הגאוגרפי שבהם נכתבו, יוכל להבין ולאהוב אותם.

התופרת הקטנה אמנם יודעת לקרוא וגם מחבבת אינטלקטואלים. בפעם הראשונה שהם באים לביתה היא מציינת שאפילו הכלב שלה מכיר את הטעם שלה באנשים ולכן לא נבח עליהם. למרות זאת, היא עדיין בת כפר בורה ופראית.לואו מחליט לנצל את הספרים הזרים כדי לחנך אותה מחדש ולהפוך אותה לבת תרבות. הספרים גם הופכים למטבע מחתרתי, כשצריך לשחד רופא לבצע ניתוח לא חוקי.

הרושם שמתקבל הוא, שהפיקוח עליהם לא היה הדוק במיוחד. היו ימים לא מעטים בהם החברים לא הלכו לעבוד. אפילו לעיר הקרובה, במרחק יומיים הליכה הם הגיעו לפעמים בלי ששלחו אותם באופן רשמי. אמנם היו עבודות קשות ואפילו מסוכנות, אך כנראה שהאיכרים תושבי המקום היו גם הם עושים אותן. מצד שני, אין אפשרות לחמוק מעינו הפקוחה של המשטר. "כל סנטימטר מרובע בארץ הזאת נתון להשגחה קפדנית של הדיקטטורה של הפרולטריון, וזו נפרשה על פני סין כולה, בלי שתפסח על שום פינה". עוד אפשר להבין מהסיפור, שאנשים מתנהגים דומה בכל מקום בסופו של דבר, בלי קשר לתרבות ולמשטר. גם כאן ניתן לכופף קצת את החוקים תמורת שרותים מיוחדים. גם בארץ הקומוניסטית הזאת לעושר ולמעמד יש משקל בהתיחסות האנשים. ולכולם אותם דחפים קמאיים. לדוגמא, כשמגיע החייט לכפר וכל הנשים באות אליו עם הבדים שקנו, כדי שיתפור להן בגדים:

"בזמן המדידות נשנקנו... מן התזזית, מקוצר הרוח, מן התשוקה הגופנית שכמעט התפקעה בהן. שום משטר מדיני, שום קשיים כלכליים, לא יכלו למנוע מהן את התשוקה להתלבש יפה, תשוקה עתיקה כימות העולם, עתיקה כמו תשוקת האמהות."

הסוף של הספר, אף שאי אפשר לקרוא לו סוף טוב, הוא מפתיע ומרענן ואפילו קצת מצחיק. אחד הטובים שקראתי בשנים האחרונות.