כשישראלי חוזר לאחר תקופה בחו"ל, יכול להיות שבוע, יכול להיות חצי שנה, הוא שואל את מכריו מה הוא הפסיד. עזוב, עונים לו, אנחנו אפילו לא יודעים ממה להתחיל. במשך הזמן תבין.
מאד קל ונכון לרדת עכשיו על עמיר פרץ. ברגע האחרון ממש הוא נטש את חבריו, את ביתו הפוליטי ועשה צעד לכאורה אופורטוניסטי.
אני הייתי רוצה שנעצור שניה ונחשוב על זה מעט יותר לעומק. פרץ לא הוצנח למפלגת העבודה מלמעלה. הוא לא בא בתור גנרל עטור מדליות או בתור מפורסם מתחום אחר. הוא לא דרש בקדנציה הראשונה להתמנות לשר או לראש הממשלה. פרץ צמח במפלגה מלמטה. מהשטח. ממועצת פועלי שדרות.
תזכרו שהוא לא עזב לאחר שהפסיד בבחירות או מפני שחשב שיפסיד. הוא דוקא זכה במקום גבוה ביותר ברשימת העבודה לכנסת. הוא עזב אחרי שהתוצאות נודעו. וגם, בעבר הוא הפסיד כבר - לאחר עופרת יצוקה הוא הוחלף בראשות המפלגה (בצורה שעד היום לא ברורה לי התקינות שלה) ע"י אהוד ברק. בבחירות האחרונות לראשות המפלגה הוא גם, כידוע, לא זכה. אך כל המפלות האלו לא גרמו לא לעזוב. הוא תמיד נשאר נאמן ופעיל במפלגה.
נכון, הוא פוליטיקאי ותיק וקשוח. הוא יודע לשחק מלוכלך כשצריך (וגם כשלא). הוא כוחני, הוא נוטר ונוקם, הוא עם עור של פיל. הכל נכון. אבל תחשבו על זה - משהו חדר מתחת לעור הפיל הזה. משהו גרם לו להגיד שיותר הוא לא יכול. למרות המושב המובטח בכנסת הבאה ולמרות השנים הרבות של הפעילות במפלגה.
משהו קורה במפלגת העבודה. זה לא היה עכבר שנטש את הספינה. זה ימאי בכיר. רב חובל לשעבר. יש לי הרגשה לא טובה לגבי עתיד המפלגה הזאת. אני מקווה שאתבדה, כמו שקורה לי פעמים רבות, אבל הרוח נושבת לא בכיוון הרצוי, הרגיל.
אולי בכלל זה שינוי לטובה. המשמרת הישנה יורדת, ועולה חדשה טובה ובריאה יותר. מי יודע? ימים יגידו.
אני אסיים בנימה אופטימית זאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
