משחרר לחץ

מה יותר כיף מלעשות סרט על תקופה אחרת, בו כל השחקנים צריכים להתלבש ולהתנהג כמו שעשו בתקופה ההיא?

לעשות סרט על שש תקופות כאלה.

זה מה שקורה בסרט ענן אטלס. העלילה מתפרשת (או אולי צריך לומר חוזרת על עצמה) במשך שש תקופות. שלוש בעבר, בהווה ושתיים בעתיד. אותם שחקנים מחליפים דמויות, תלבושות ולפעמים אפילו את מינם. העיקר שתמיד יש מישהו עם כתם לידה בצורת כוכב שביט.

תמיד יש אהבה, תמיד יש סכנה, תמיד מנסים להגשים מטרה. בחלק מהגילגולים הסוף הוא טוב. בחלק אחר הסוף הוא מר. או לפעמים זה באמצע.

קראתי ביקורת מאד מתלהבת, שטענה שיש עומק ופילוסופיה מאחורי הסרט. אני לא ממש ראיתי את זה. אבל מי יודע? אני הרי לא ממש טוב בלקרוא בין השורות. המעברים התכופים מסיפור אחד למישנהו מקשים לחשוב על משהו מלבד לנסות ולעקוב אחרי העלילה. איך אמר אחד הצופים, כשיצאנו מהאולם - צריך לראות את זה עוד פעם. אבל זה סרט של שלוש שעות, מי יכול לעמוד בזה פעם שניה כשעוד זוכרים את הפעם הראשונה?

בכל זאת, אני חייב לציין ששלושת השעות עברו מהר, כמעט בלי להרגיש. לא חשבתי שמרחו את הסיפור ושבקלות אפשר היה לקצץ, כמו שאני מרגיש בהרבה סרטים ארוכים אחרים. בקיצור (מצחיק מאד להגיד בקיצור על סרט כזה) - העלילה(ות) קולחת ולא משעמם.

מאד נהנתי כשהגיבור הסיפור שמתרחש בהווה, טימותי קוונדיש (ג'ים ברודבנט), מנסה לצאת מבית האבות וצועק לשאר החוסים שמסתכלים עליו באדישות דרך החלון "שמש ירוקה עשויה מאנשים". רמז למה שיקרה בתקופה הבאה, בעוד כ 100 שנים בסיאול החדשה.