משחרר לחץ

מצאתי ספר שמקבץ בתוכו סיפורי מדע בדיוני קצרים שנכתבו בברית המועצות בשנות החמישים בערך. לא כל הסיפורים ברמה סיפורית גבוהה, אבל מאד מעניין לקרוא אותם. נראה שהכותבים מנסים להסתמך ולהציג לקוראים עובדות מדעיות וטכנולוגיות, שהיו ידועים באותה תקופה. כמו כן, בחלק מהסיפורים לפחות, דאגו לרומם ולשבח את הקומוניזם ולהסביר את עליונותו על פני הקפיטליזם.

הספר נקרא More Soviet Science Fiction ואת ההקדמה כתב אייזיק אסימוב.

לפי השם, וגם לפי מה שכתוב בהקדמה, זהו קובץ שני של סיפורים כאלה.

הסיפור הראשון, והעיקרי, נקרא לב הנחש. הוא מספר על ספינת חלל מכדור הארץ, שיוצאת למסע מחקר בכוכב פחמן או משהו כזה. זוהי הספינה הראשונה שמונעת במנוע עיוות (warp ). הנתונים הטכניים בסיפור מאד מדייקים בקשר למסע חללי כזה. בזמן שהם במסע, יעברו בכדור הארץ 700 שנה, למשל.

הזמן של הסיפור הוא בעתיד. בערך 500 שנה מהיום לפי מה שהבנתי. הם מדברים קצת על העבר ועל השיטה הקפיטליסטית המדכאת, שרק לאחר שהשתחררו ממנה והקומוניזם הטוב והמשחרר השתלט על העולם, ואנשים התחילו באמת לאהוב אחד את השני ולא להתייחס בחשדנות ובמלחמות לזרים, רק אז יכול היה המדע להתפתח מספיק כדי לאפשר פיתוח של חלליות מתקדמות וכו.

הצוות הוא של 8 אנשים. לכל אחד ואחת יש תפקיד מרכזי: אסטרופיזיקאי, ביולוגית וכו'. בנוסף, מכיוון שהצוות קטן, כל אחד גם ממלא פונקציות נוספות על הספינה.

בכל מקרה, אז מתרחש המפנה בסיפור. הם מזהים ספינת חלל אחרת מתקדמת לכיוונם. זו פעם ראשונה שאנשים מכדה"א מזהים חיים מפלנטה אחרת והיחס שלהם הוא בהתאם. הם מצליחים לאותת לספינה השניה, אך בגלל המהירות העצומה של שתי הספינות, לוקח להן 8 ימים לעצור ולחזור אחורה על מנת להפגש זו עם זו. בדרך אנשי הצוות מדברים ביניהם על מה הם עתידים לפגוש. איזה צורה תהיה לזרים? האם הם יהיו ידידותיים או עויינים? המסקנה ה"מדעית" היא שהם יהיו די דומים לבני אדם. לא תמנונים אינטלגנטים או משהו כזה. בטוח שהם יהיו ידידותיים, כי אין סיכוי שתרבות נמוכה יותר מקומוניזם/אנרכיזם תהיה מתקדמת מבחינה מדעית וטכנולוגית מספיק בכדי לאפשר מסע בחלל.

אכן ההנחות מתקיימות. שני הגזעים השונים מצליחם לתקשר ולהעביר מידע זה על צורת חייו ומיקומו ביקום לזה. הזרים, מסתבר, נושמים פלואור, כמו שאנחנו נושמים חמצן. מגניב לקרוא באיזו מהירות אנשי הצוות מסיקים מהפרטים הבודדים שמעבירים אליהם על סוג החיים בפלנטה של הזרים ועל הצעדים הדרושים כדי להתקרב בלי להפגע או לפגוע בהם.

או! יש קצת עירום! כדי להציג תמונה שלמה של צורות החיים, מכל ספינה זוג אחד, זכר ונקבה, מתפשטים ומציגים את גופם לספינה השניה.

ויש גם סרט. הזרים מוכנים יותר לפגישה עם צורות חיים אחרות ויש להם אמצעים מוכנים להציג את עולם הבית שלהם לבני כדור הארץ.

אחד מאנשי הצוות מביט בערגה באחת מהחוצניות. אל תתלהב יותר מדי, אומר לו הקברניט. לא תוכלו להיות ביחד בלי להפגע. זו הפעם הכי קרובה, בכל הספר, שמגיעים לאהבה ומיניות בין איש לאישה. חוץ מזה יש רק רמזים למשיכה בין כמה זוגות, לא יותר. מיניות ואהבה לא קיימים בעולם טהור. אולי אהבה כן. בעיקר אהבה בין איש לרעהו, אידיאל האהבה. ארוטיקה בטוח שלא. כשמגיע הזמן להפרד, מבינים אנשי הצוות שהאנושות היא מושג רחב יותר מבני האדם שחיים על כדור הארץ. האנשים - כל היצורים התבוניים - אושרם, התפתחותם, קיומם, אלו המטרות האמיתיות והחשובות ביותר של המסע, של כל הקיום שלנו.

הסיפור השני יותר קרוב אלי. צורת ההצגה שלו היא של פגישה מקרית של שני אנשים ברכבת. אחד מספר את הסיפור המופלא שלו לשני.

זה מתחיל בדיון על שפה. מהי השפה ואיך ניתן לייצג משמעות מסויימת במספר צורות. משם ממשיכים למה שהיום נקרא שפת המחשב -אפסים ואחדים. יש קצת הומור (סוף סוף) - שירה שמורכבת מאפסים ואחדים בלבד וכן "ביקורת" על אותו שיר.

המספר ממשיך ומספר איך בנה רובוט בעל בינה מלאכותית. איך הוא קרא כל מה שיש על מערכת העצבים ועל מבנה הזיכרון האנושי. אחרי זה גם על אלקטרוניקה, מתמטיקה, ביולוגיה, ביוכימיה, פסיכולוגיה, אנטומיה ועוד מדעים שונים. אני, באופן אישי, כבר הייתי מת מזיקנה לאחר כל הקריאה הזאת, אבל אנחנו יודעים שיש אנשים יותר מוכשרים ממני.

בתור זיכרון לרובוט שלו הוא משתמש בכדור גדול, בקוטר מטר. אותו הוא מצפה מבפנים בחומר מתמגנט וממרכזו הוא מוציא המוני סיכות מתכת שכמעט נוגעות בהיקף הכדור. כל סיכה כזאת היא למעשה ביט אחד של זיכרון. הוא מתכנת את הרובוט לבצע פעולות כמו קריאה וכתיבה ובמיוחד שידע ללמוד ולתכנת את עצמו. לאחר מכן הוא מוסיף לו אפשרות תנועה ומבט היקפי. הרובוט, או בעצם זה רובוטית, מתחילה לחשוב באופן עצמאי ולנהל איתו שיחות וויכוחים וכן לבצע ניסויים מדעיים עצמאיים. בסופו של דבר היא עשתה ניסוי שכלל הריגה של המספר. הוא בקושי נמלט נואלץ  להשבית אותה.

בן שיחו, ברכבת, אומר לו, שאותה רובוטית היתה כמו מכונית ללא מעצורים. זה מדליק אותו מחדש. נכון, הוא אומר, איך לא חשבתי על זה לבד. כמו שלאדם יש התניות ונורמות של מותר ואסור.

זה החזיר אותי לכותב ההקדמה של הספר - אסימוב, שכ 20 שנה לפני כן ניסח את שלושת החוקים הבסיסיים של הרובוטים, שנועדו למנוע מהם לפגוע בבני אדם.