משחרר לחץ

הסרט אפס ביחסי אנוש הוא סרט ישראלי, המציג צה"ל שלא הכרתי. צה"ל של הג'ובניקים. הפקידים. או ליתר דיוק, פקידות.

במשרד השלישות בבסיס אימונים גדול (צאלים?) נמצאות שש בנות. רמה, הקצינה, רוצה לעשות קרירה צבאית, אך בקושי מצלחיה להשתלט על הפקידות שלה. היא אמנם יושבת בישיבת המטה של כל הקודקודים בבסיס, אך מודאגת בעיקר מכך שהבנות שלה לא מגיעות לחלק קפה למפקדים.

שתי בנות, שאינני זוכר את שמן, הן חברות טובות (עד שאחת משתחררת). הן מפיגות את השיעמום שאינסופי של החיים ע"י שירה בשני קולות ובקולי קולות.

לזוהר לא אכפת מכלום. יש לה לשון חדה והיא לא מפחדת להשתמש בה. מעניין אותה רק לשבור שיאים בשולה מוקשים ולבלות עם חברתה הטובה דפי.

דפי, מצידה, מיואשת מהחיים. כל מה שהיא רוצה זה לעבור מהחור הזה לשרות בקריה, בתל אביב. היא לא מוכשרת לכלום, לכן קיבלה תפקיד של משקית נייר וגריסה.

ישנה גם אירנה, הרוסיה הקשוחה. היא הגיע מהחימוש. כנראה ששם למדה לדבר מלוכלך. היא בעצם היחידה בחבורה שאכפת לה מהבעיות של חברותיה.

עיקר הסיפור הוא על דפי, שמנסה בכל כוחה לעבור מהבסיס. זוהר מנסה לעזור לה, אבל יש לה אג'נדה משלה. אני לא רוצה להרחיב יותר מדי, כדי לא להרוס הפתעות. אספר רק, שזוהר מקבלת עוד שאיפה תוך כדי - לאבד את בתוליה. לא ממש משנה עם מי. זה מוסיף כמובן עוד אלמנטים דרמטיים לסיפור.

אני לא זוכר עוד סרט ישראלי שראיתי, במיוחד על הצבא, שבו כל התפקידים הראשיים הם נשיים. זה לא שאין כאן סטריוטיפים, אבל לפחות הם שונים מאלו הגבריים אליהם התרגלנו. כאן, אולי יותר מבסרטים "קרביים", אפשר להתרשם מהקשיחות השרירותית של הצבא. אבל אפשר גם לראות, שבסופו של דבר, בני אדם הם בני אדם. באחד מרגעי השיא, כשזוהר ודפי רבות. כל אחת מרגישה שנבגדה ע"י חברתה. להיות חברות זה להיות ביחד, באותו מקום. מטיחה זוהר. להיות חברות זה לדאוג אחת לשניה, לא משנה איפה כל אחת נמצאת. עונה לה דפי.  אז באמת, מה זו חברות?

אין לי עוד דברים חכמים לכתוב על הסרט. אני מאד נהנתי וכל הגיבורות נגעו לליבי. תמונת הסיום מהממת, לדעתי. זוהר, שרוב הסרט ניסתה להרחיק מעליה את כולם, עולה בפעם האחרונה לאוטובוס שלוקח אותה מהבסיס. החיוך שעל פניה נמחק כשהיא עוברת את הנהג ומסתכלת פנימה, למושבי האוטובוס.

אין שם אף אחד. כולו ריק.