משחרר לחץ
בלוג של ביקורת. על סרטים, חיים, מתים ומה שיבוא. |
| 11/2006
:(
הייתי בערך בן 10 ב1940. בכפר קטן במערב צ'כיה.
יום אחד נכנסה ילנה השכנה בהתרגשות ואמרה לאמא שהם באו לחפש אותי. היא ואמא התחילו לבכות ואני לא הבנתי למה. אחרי כמה דקות נכנסו שני חיילים גרמנים. באותו זמן הגרמנית שלי לא היתה טובה במיוחד. רק הבנתי שהם רוצים שאבוא איתם. הם רוצים לקחת אותי מהבית, מההורים.
התמונה האחרונה שאני זוכר מהבית היא של אמא ואבא ושתי האחיות עומדים ובוכים, בעוד אני צורח במכונית המתרחקת. החייל לידי אמר לי תרגע. הם עוד יהיו גאים בך.
בשנים הבאות חייתי בתוך בית אחזה מבודד, בכפר בגרמניה. אז לא בדיוק הבנתי איפה אני נמצא. איתי היו עוד כמה עשרות בודדות של ילדים בגילאים חמש עד 17. טיפלו בנו יפה. היו לנו לימודים מסודרים וכמה משרתות שיכולנו להתעלל בהן. אמרו לנו שאנחנו הנבחרים. אנחנו נועדנו להיות הורי האנושות החדשה. מולידי הגזע הארי. הסבירו לנו שהעולם מורכב מכמה גזעים, הנחותים שבהם היהודים והנעלים ביותר הם הארים. כולנו הינו גבוהים וחסונים. רובנו בלונדינים. ארים.
בשנתיים הראשונות ניסיתי לברוח כל הזמן. התגעגתי הביתה בטרוף. בכל פעם תפסו אותי והחזירו אותי בכח. נתנו לי הרצאה של כמה שעות. למה אתה רוצה לחזור? המשפחה שלך הם כמו חזירים. כאן יש לך את האפשרות להגיע לגדולה. להיות חלק ממפעל ענק, שישנה את עתיד העולם.
בסוף הבנתי שאני כבר לא זוכר לאן אני רוצה לברוח.
לאחר 4 שנים הינו על פסגת העולם. ידענו שאף אחד בסביבה, חוץ מהמנהל, לא יכול לנו.
יכולנו לרצוח את המשרתות ואפילו לא להענש על זה. ידענו שזו חובתנו הלאומית להתייחס לכל מי שבא איתנו במגע בזילזול. כולם כפופים לנו, נועדו למלא את רצוננו.
ואז, תוך שבוע, הכל נגמר. המורים והעובדים התחילו להיות עצבניים ומפוחדים. מדי לילה כמה מהם נעלמו. יום אחד הופיעו חיילים אחרים, לא גרמנים. הם לא היו ארים וחלקם אפילו שחורים! ראינו שכולם מפחדים וניכנעים להם. אבל אנחנו ארים! לנו לא נותנים פקודות!
המכות שקיבלנו הכניעו אותנו במהירות. חברי הטוב, תומאס, שכב הרוג לידי.
זו היתה הטראומה השניה בחיי. מפסגת העולם הפכתי לכלב. לאסיר. כל מה שהאמנתי בו התמוטט ונעלם בשניות.
את כל מי מאתנו שהיה מתחת לגיל 18 שלחו לבתי יתומים. הגרמנים מביננו הוחזרו ראשונים להוריהם (שחלק הספיק כבר לשכוח). השאר היו פחות ברי מזל. מי זכר מאיפה באנו? מי ידע איפה הרשימות והמסמכים?
נשארתי יתום בודד, בלי זהות, בלי תקוה. ההבטחה הגדולה של חיי איכזבה. ואני רק בן 14.
היום, אני איש זקן. איש רגיל, שחיי חיים של בן אדם רגיל. לא תבדילו ביני לבין עשרות אנשים אחרים שתראו ברחוב. ועדיין, כל מי ששומע עלי, לוחש מאחורי גבי:
"זה אחד מהילדים המיוחדים של היטלר. אחד מהנאצים שלו."
אבל אני לא! גם אני סבלתי בתקופה הנוראה ההיא. הייתי רק ילד קטן ואבוד, שלא הזיק לאיש.
כל מה שרציתי היה לחזור לאמא.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
