|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שוב, מההתחלה
והפעם על הסרט התחלה.
זהו סיפורו של קוב. קוב מתמחה בחדירה לחלומותיהם של אנשים והוצאת סודות מזכרונם. זו בעצם גנבה של הסודות עבור לקוחות שמוכנים לשלם הרבה כסף. קוב לא יכול לחזור הביתה לארה"ב, כדי לראות את ילדיו. כמובן שהוא מתגעגע מאד ורוצה להתאחד איתם. אפילו בחלומותיו הוא לא יכול לראות את פניהם האהובים, שכן בפעם האחרונה שהסתכל עליהם, הם היו עם הגב אליו. זהו בעצם מה שמניע את העלילה. תוך כדי מבצע שלא עולה יפה, קוב מקבל הצעה לבצע עבודה מיוחדת, שחלק מהתשלום עליה יהיה איפשור חזרתו הביתה. לשם שינוי, העבודה היא לא להוציא רעיון מראשו של הקורבן אלא להחדיר רעיון. לגרום לו לרצות לעשות משהו. כמובן שלבד אי אפשר. קוב מגייס צוות שיעזור לו בביצוע המשימה. הרעיון הוא לחדור עמוק ככל האפשר לתודעה של הקורבן. לשם כך הם מתכננים להכנס לחלום שלו, בתוך חלום, בתוך חלום. כן, לרדת שלוש דרגות, כביכול.
חלק מהביקורות היללו ושיבחו את הסרט כבעל משמעות עמוקה, כחוקר את העומק הפסיכולוגי ונפש האדם. אני לא נפלתי. חוץ מקוב, רוב הדמויות היו שטוחות לחלוטין. רק לקורבן, בן ויורש של בעל חברת אנרגיה ענקית, נתנו קצת רקע - היו לו יחסים סבוכים עם אביו. המניע של קוב, הבעיות שלו, נבעו מאישתו האהובה, שמתה בנסיבות קצת מסתוריות והוא לא יכול להשתחרר מזיכרונה. וכאמור, גם אהבתו לילדיו גורמת לו לנסות לעשות דברים בלתי אפשריים ולהסתכן. במילים אחרות - בעיות משפחה הן הנותנות את העומק והמשמעות לאדם. כמה נדוש וכמה קל. בכל סרט סוג ז' משתמשים בזה. גם עצם החדירה לחלומות לא מוסברת ולא מרשימה במיוחד. מרדימים את כל המשתתפים (ואת הקהל?), מחברים להם איזה מכשיר לא ברור והופ - כולם ביחד באותו חלום. יש ארכיטקט, שתפקידו לעצב את המראה הוויזואלי של החלום. אפילו שמתעכבים על זה בסרט, לא בדיוק ברור למה זה חשוב ואיך בדיוק זה נעשה. ואם רוצים לחדור יותר לעומק - אז בתוך החלום, באותה שיטה, מחברים את כולם למכשיר ושוב כולם נמצאים בתוך חלום אחר. מה זה משנה באיזה רובד זה?
מבחינת פעלולים התלהבתי רק מהקטע של ג'וזף גורדון לוויט במצב של חוסר כבידה. לא אפרט כדי לא להרוס. לא שזה ממש יהרוס אם אפרט אבל בכל זאת...
כל השאר - בתים מתפוצצים ורחובות מתקפלים - נו, לא מדגדג אפילו.
לסיכום: לפי הפרומואים, הסרט המצחיק של הסתיו יהיה פיראנה בתלת מימד. זכרו איפה שמעתם זאת לראשונה.
| |
הבלתי נראים
לסדרה שאני רואה עכשיו קוראים מלאך אפל. למי שלא מכיר, מסופר על בחורה שברחה ממתקן ממשלתי סודי בו היא נולדה, גדלה וחונכה. היא ועוד רבים כמוה יוצרו בעזרת הנדסה גנטית להיות חיילים מושלמים. מדי פעם, במהלך הסדרה, היא ואנחנו נתקלים בעוד כאלה שגודלו שם במתקן הסודי. בגדול אפשר לחלק אותם לשתי קבוצות. קבוצה אחת היא של הדורות המתקדמים יותר. נראים כמו אנשים רגילים. כולם צעירים חטובים ויפים. יש להם כוחות על. בעיקר חוזק ומהירות. הקבוצה השניה היא של המוטציות. נראים כמו הכלאה בין בני אדם לחיות שונות. פריקים.
בפרק שראיתי היום פוגשים סוג חדש. בהתחלה הגיבורים שלנו לא מזהים אותו בתור מהונדס כמוהם. אתה לא נראה כמו חייל, הם אומרים לו (ואתם כן? הוא עונה בהתרסה). התפקיד שבשבילו הוא נוצר הוא להיות אסטרטג. גנרל. לצפות את התנועות והמהלכים בשדה הקרב. אחת התכונות הנדרשות מחייל כזה היא להיות בלתי מורגש. שאנשים לא יזכרו אותו ובכלל לא ישימו לב שהוא נמצא. אז איך השיגו את האפקט הזה? עשו אותו חנון. לא חנון קיצוני עם חולצות של אמא ומשקפיים עבות. אחד כזה מדבר בקול רם ומעצבן ותמיד נתקל בדברים ומושך תשומת לב. הבחור שלנו יותר רגוע ויותר מודע לעצמו. הוא קצת שמן, לא לוויתן שבקושי זז ומתנשם בכבדות, אלא סתם מלא כזה, עם חטיף ביד כל הזמן. לובש טריינינג אפור. חי בדירה עם 10 טלויזיות שדולקות בו זמנית, כל אחת על ערוץ אחר. במהלך הפרק הוא שם רגל לאחד השוטרים. אחרי זה רואים אותו עם נקע ברגל. אין לו שום יכולות פיזיות. כמו כל חנון בכל סדרת טלוויזיה טובה גם הוא מקבל צ'פחות בראש במשך רוב הפרק. גם הוא מתאהב בגיבורה היפיפיה וגם לו אין שום סיכוי.
בהרבה סדרות יש דמות של חנון. כאן היא יותר נגעה לליבי. כנראה בגלל התכונה הזאת שיוחסה לו, שאף אחד לא ישים לב אליו. יותר משזה מתאר את החברה העתידנית, בה הסדרה מתרחשת, זה מתאר את החברה שלנו. או את החברה האמריקאית, ליתר דיוק. יש את האנשים האלה, שהם לא יפים ולא חזקים פיזית. אין להם כריזמה או שום יחוד נראה לעין. מבחינת "הוליווד" הם בלתי נראים. בעצם אני חושב שכך הכותבים של הסדרה רואים את עצמם. הם לא הכוכבים הנוצצים. הם תמיד מאחורי הקלעים, האנשים הפשוטים. בלתי מורגשים במקרה הזה.
האם בחיים הרגילים שלנו, לא של תאבי האגו בהוליווד, גם יש כאלה? אנשים שלעולם לו נרגיש בקיומם? קשה לענות על זה, נכון? הרי אם הם ישנם אנחנו לא מרגישים בקיומם ולכן לא יכולים לענות. ההרגשה שלי היא שבצורה קיצונית כזאת - אין כאלה. ברור שיש אנשים יותר בולטים מאחרים, אבל לא רק אליהם נשים לב.
שאלה אחרת היא האם גם אני כזה? לפעמים אני רוצה להיות כזה. להטמע בקהל ושלא ישימו אלי לב, שאף אחד לא יזכור שאני קיים.
האמת היא שיש לי פרצוף כזה שתמיד זוכרים משום מה. לא מזמן הלכתי לאיזו חברה, להתעניין במוצר שלהם. האיש שדיבר איתי, כשרק נכנס לחדר שאל אותי אם לא הייתי בהרצאה שלו. לאחר ברור קצר הסתבר שכן. יכול להיות שזו שיטה של איש מכירות, לגרום ללקוח להרגיש מיוחד. הרי איך הוא, שמרצה בלא מעט מקומות, יזכור פרצוף של אחד מהקהל?
אולי שאלתי שאלה בזמן ההרצאה? יש סיכוי אבל בדרך כלל לא.
| |
ושוב בחדשות השבת
הפעם נפלתי על כתבה שעסקה בילדי הזרים. התמקדו בבי"ס ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב, שם רוב התלמידים הם ילדי זרים.
שימו לב - ילדי זרים ולא ילדים זרים. כי, כמו שרואים בכתבה, הילדים הם ישראלים לכל דבר. אולי הכתבה מאד חד צדדית. אבל הציגו שם את הבעיה מנקודת המבט שלהם. ה ילדים והנערים שחיים ושגדלו בארץ ובעצם לא מכירים שום בית אחר. נראה שאין הרבה אנשים בארץ שרוצים באמת בגרוש הזה. ואלה שכן, לא צופים בחדשות בערב שבת.
אפילו רוני דניאל הציג פנים שלא ראינו אצלו הרבה זמן. לא רק צבא וביטחון. גם ללב שלו נוגע מצבם של הילדים האלה וכנראה שהוא פועל קצת לטובתם. הוא בעד לאזרח את אלה שכאן היום ולהסדיר בחוק שהייה של פליטים ועובדים זרים. אף מילה הוא לא אמר על שרות בצה"ל (2 נקודות לרוני).
גם אם יגרשו 400 ילדים עכשיו (עם ההורים? בלי ההורים?) זה לא יציל את אלי ישי וקהילת הקדושים והטהורים שלו. כל עוד מביאים לפה באופן חוקי אנשים מארצות אחרות לעבוד יהיו בעיות כאלה. חלקם רוצים להשאר, חוקית או לא. לחלקם יוולדו פה ילדים. הילדים ילכו לבית ספר ויגדלו פה. אז השנה מדברים על 400. בעוד 10 שנים ידברו על 5000. לא את כולם יהיה אפשר לאתר ולגרש. המדינה צריכה להחליט - עובדים זרים שיהפכו בחלקם לאזרחים. ז"א שלא תהיה לנו מדינה יהודית טהורה. או לחזור למצב בו היינו לפני 30 שנה - רק ישראלים חיים ועובדים פה. כולל בבניין, בסיעוד ובשטיפת כלים במסעדות.
לגבי הפליטים מצבנו ממש מביש. אנחנו, שבכל הזדמנות אפשרית מזכירים לכל העולם את זוועות השואה ונותנים תארי חסיד אומות עולם לאנשים שהצילו יהודים באותה תקופה חשוכה. אנחנו לא מסוגלים לתת פיתרון החלטי והולם לאנשים שבורחים מזוועות לא פחות קשות, לפליטים שמבקשים להציל את חייהם. המדינה פשוט לא יודעת איך להתמודד איתם. אין להם מעמד, אין להם כתובת. בסוף הם מתגלגלים לאנשהו וחיים שם, מחוץ לחוק. למה אי אפשר לקבוע מדיניות ברורה? להקים גוף ממשלתי שיטפל בהם? הגוף יכול להקרא "לעולם לא שוב" ויוקדש לזכר קורבנות השואה.
במקום זה מבקשים מהמצרים לחסום אותם, אפילו במחיר של הריגתם (יצאנו גדולים - זה לא אנחנו). וגם מפחידים אותנו במאות אלפים שחוצים ברגעים אלה ממש את מדבר סיני ורוצים לשנות לנו את הדמוגרפיה. מאות אלפים? איך לא רואים אותם בגוגל ארת'?
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
