|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
איך הפכה האישה לגבר?
הפעם על הספר בשם הזה מאת טובי בראונינג.
זה אינו ספר סיפורת. זה יותר ספר הגות. אז למה בכלל קראתי אותו?
במשך זמן רב אני מסתובב עם מחשבה כזאת בראש, שפחדתי להפוך אותה למילים. פחדתי, כי המילים שלי בדרך כלל לא יוצאות מספיק טוב. כשראיתי את שם הספר ובמיוחד שאישה כתבה אותו, קיוותי שאוכל למצוא שם את המילים המתאימות. ואמנם, היא כותבת:
"להישב כאישה אגרסיבית נתפש כהישג, ואילו גבר אגרסיבי מעורר התנגדות. תכונות זהות אצל נשים וגברים מעוררות בנו תגובות שונות. אולם הנזק נגרם בכך שנדמה לנו, כי בתגובות שונות אלו אנו עושים צדק עם הנשים. אין זה כך. אי צדק חדש אינו הוגן יותר מאי צדק ישן."
אבל זה אינו עיקר הספר. היא ממשיכה הרבה מעבר לכך. לפני שאמשיך, אני רק רוצה לציין שעם הרבה מאד מדעותיה ופרושיה את המציאות אני לא מסכים. למעשה, יכולתי לכתוב ספר באותו עובי על כל מה שאני לא מסכים איתו. מכיוון שכאן זו לא הפלטפורמה לזה, אני אשתדל להתמקד בדברים שכן אהבתי בספר. הביקורת תהיה רק על הדברים המהותיים.
דבר ראשון, טוב שהיא פותחת את הנושא לדיון. לאחר כמה עשורים של מאבקים ותנועות "לשחרור האישה", עוצרים לרגע ומביטים על התוצאות. האם טוב לנו יותר בתור חברה? האם לנשים טוב יותר? האם הכיוון שאנחנו מתקדמים בו הוא נכון?
יש כמה מושגים שחוזרים לאורך כל הספר. ע"י בחינת מושגים אלה אנסה לתאר את תכנו.
"גבריזציה של האישה"
במשך מאות שנים היתה חלוקה ברורה של תפקידים והתנהגות. הגברים נלחמו וצדו והיו צריכים להיות קשוחים ולהסתיר רגשות. הנשים נשארו בבית וילדו ילדים והיו צריכות להפגין רק תכונות "נשיות". כאשר החל המאבק לשחרור האישה, החצינו הנשים את התכונות הגבריות שבהן והזניחו את הנשיות. כעת, טוענת בראונינג, כמעט שכחו הנשים מה זה להיות נשים. זה מקור לצרות לא מעטות. הדרישה לשוויון הפכה לדרישה לזהות. אפשר שיהיה שוויון (בזכויות, באחריות) גם אם אנחנו שונים זה מזה. נשים צריכות לחזור ולפתח את התכונות הנשיות שבהן: הוויה, הרגשה, קליטה, התכנסות, התבוננות, קבלה, קשב, התעברות, הכלה, היפתחות, היכנעות.
"גבריות יתר"
המחלה של החברה שלנו. בגלל האמור לעיל, לוקה החברה בחוסר איזון משווע. יש, לטענת הסופרת, צד גברי טוב וחשוב בכל אחד ואחת. אולם, הצד הנשי, שגם אמור להיות נוכח ומאזן, חסר בנו היום. גבריות היתר של החברה פוגעת בנו גם במישור האישי וגם בכלל עולמי. גם בחיים הארציים וגם במישור היותר מיסטי.
בכלל, איזון הוא דבר חשוב. כמו בסמל הין-יאנג. שני הצדדים (חיובי-שלילי, זכרי-נקבי או כל תאור אחר שלהם) משולבים זה בזה וכל יסוד מכיל גרעין של היסוד השני.
חבל רק שבתאורים שלה של המציאות היא לא משתמשת באיזון .
"שנאת השומן"
היא לא משתמשת במילה שנאה. זהו פאן אחד של הפחד מהנשי. אנחנו נלחמים בשומן, שהוא "הרקמה הנשית". המטרה היא להפטר מכל סממן נשי. אך, למעשה, השומן חשוב לתפקוד המערכות הנשיות בגוף. המלחמה המתמדת בו גורמת לנו, ובעיקר לנשים, לשנוא את עצמנו ואת גופנו. אנחנו משקיעים זמן, מחשבה וכסף מיותרים בדיאטות שונות, בספורט ובאובססיביות לגבי המראה שלנו.
אני מעדיף נשים רזות (אבל עם חזה גדול, כמובן) אך אני חייב להודות שיש הרבה הגיון ברעיון הזה. לא טוב לשנוא את עצמנו, במיוחד לא בגלל המראה. חבל להתחיל דיאטה אחרי דיאטה, כאשר הגוף מטבעו נוטה לפתח מאגרי שומן ולעולם לא יוותר. אף אחד לא ירוויח ממאבק סיזיפי שכזה.
אחד השינויים שהחברה כיום "כופה" על הנשים הוא מריטת שערות. זה דוקא, לדעתי, נועד כדי להפוך את האישה ליותר "נשית". אני חושב שזה גם יותר כואב מדיאטה. על הנושא הזה, למשל, בראונינג בכלל לא מדברת.
"הפחד מהנשי"
הכח המניע את האנושות מאז המעבר לחברה פאטריאכלית. בגלל העוצמה הרבה הטמונה בנשי, מנסה החברה בכל כוחה לדכא את הצד הזה. מאז ימי קדם פחדו האנשים מהכח הנשי. לכן דיכאו נשים והיפלו אותן לרעה ומנעו מהן כל מעמד שלטוני.
איכשהו הטענה הזאת לא הסתדרה לי טוב בראש. לקח לי פעם וחצי של קריאת הספר כדי להבין למה. התאור שלה של התופעה, ההסבר לתחילתה ולקיומה וההגיון שלה - הכל נשמע כמו תאורית קונספירציה. יש מין הגיון שמתחיל מאמצע האוויר בלי בסיס משכנע ובלי הסבר מספק. אני לא פוסל את הרעיון לחלוטין, אבל ראבק...
שימו לב! היא לא מאשימה רק את הגברים בפחד הזה. בכלל, לאורך כל הספר ובכל הנושאים היא מדגישה את חלקן של הנשים בדיכוי העצמי, בשנאה העצמית ובאחריות למצבן. להאשים אחרים, להסתתר מאחורי אחרים זה קל אבל זה נותן ל"אשמים" את הכח, את העוצמה. הנשים צריכות להכיר באחריות שלהן לחיים שלהן.
"הישות הנשית הגדולה"
מין דמות לא ברורה. האם היא האלה? האם היא קשר על טבעי בין כל הנשים (או בעצם היסוד הנשי בכולנו)? בכל מקרה היא אוהבת את כולם. היא יכולה להביא את כולנו לחיים טובים יותר, אם רק נכיר בה ונתחבר אליה. היא גם הסובלת העיקרית מגבריות היתר של התרבות שלנו. אם כי בספר גם מוזכר שהיא בעצם מעודדת את התופעה הזאת. לא לגמרי ברור מה קורה איתה. מה שברור זה שהיא גוועת ואיתה גווע הטבע וכולנו גם. בגלל הפגיעה בה גוברות המחלות. גם האישיות (סרטן, PMS ועוד) וגם החברתיות (אלימות, גרושים ועוד). אבל היא עדיין צוחקת, עדיין רגועה ומכוונת את הכל.
"עוצמה נשית"
וגם עוצמת הרכות ואפילו עוצמה גברית מוזכרת בספר. הפחד מהעוצמה הנשית גרם לתרבות שלנו לדכא נשים ולנשים לשנוא את עצמן. פעם, בזמן התרבות המטריאכלית, הכל היה טוב ולא היו שנאה ואלימות. ואז עברו לפטריאכלי והכל התחרבן. לא ברור מהספר מהי בדיוק אותה עוצמה, חוץ מההשוואה שלה למים, שממיסים גם את הצוקים הקשוחים ביותר. אך לשחרר את העוצמה הזאת יעשה לנו רק טוב. הנשים לא צריכות לשאוף להיות כמו הגברים. הן צריכות לשאוף להיות כמו שאישה צריכה להיות - רכה ועגולה. גם במראה וגם בתכונות. כך התכוון הטבע וכך רוצה הישות הנשית. יש לנשים תכונות, שאם ידעו לפתח אותן ולבטא אותן, יתנו להן יכולת להרגיע את הקצב המטורף של החייים ולסדר נכון את החברה.
פרק שריתק אותי במיוחד הוא הפרק על הווסת. "פדיית הזרימה הנשית". אפשר להבין מהשם, שהפרק מדבר על משהו אקטיבי, לא סתם תאור התופעה. ואכן, מדובר שם על היחס של החברה ושל הנשים לתופעת הדימום ועל הצורך לשנות אותו (את היחס).
אני, בתור גבר, מעולם לא הבנתי את העניין. זה משהו שבאמת יש רק לנשים ואנחנו מעדיפים להתרחק ולהדחיק. אולם שני דברים בעבר גרמו לי להבין שיש משהו מיוחד בווסת. הראשון היה פשקוויל שראיתי, שדיבר בגנות לבוש לא צנוע. בפרט על מכנסיים נמוכות, שלטענתם מסיטות את תשומת הלב לאזור החלציים. הוזכרו שם מושגים כגון דם, צואה, מסריח, טמא. כבר בגיל המוקדם ההוא הבנתי, שאם יש משהו שהדתיים סולדים ממנו, הוא לא יכול להיות עד כדי כך גרוע. הדבר השני היה ספר של טום רובינס. שיש בו התיחסות קצרה למחזור ולקסם שלו.
אצל בראונינג קראתי לראשונה על הווסת מנקודת מבט נשית, על הבעיתיות והיופי שבו. ההמלצה שלה, בשתי מילים: אל תשתמשו בטמפונים. למעשה, היא מספרת שהדרך שלה להבנה ולדרך החיים שמתוארת בספר, התחילו מבעיות שנגרמו כתוצאה משימוש בטמפונים.
הדם שזורם במהלך הווסת אמור לצאת מהגוף, לא להשאר בתוכו. הזמן הזה בחודש, הוא זמן מיוחד עבור האישה. אורח החיים המודרני לא נותן לה את האפשרות לנוח בזמן הזה מהלחץ ומהחיים הרגילים, כפי שהטבע שלה בעצם דורש. זה גם מעצים את תופעת המתח הקדם וויסתי. הנשים צריכות להכיר ולכבד גם את החלק הזה בחיים שלהן ולא לנסות להעלים ולהתעלם ממנו. לי, אישית, זה נשמע מאד נכון. אם כי, כאמור, בנושא הספציפי הזה אני לא מבין כלום.
את מה שחסר לי בספר אפשר לסכם בשלוש מילים: יחס יותר חיובי. כמעט הכל כאן מדבר על מה לא בסדר ומה צריך לשנות. לאן את שואפת שנגיע? מהי מהות העוצמה הנשית? איך את רואה את הנשים משתלבות נכון העולם העסקים? על שאלות אלו כמעט ואין תשובה וחבל.
רציתי לשים את הקטע של אורי זוהר, על הספורטאית המזרח גרמנית - "אני אישה". לא מצאתי. אז במקום יש שיר בביצוע האישה האולטימטיבית, אליס קופר. שם השיר הוא גם משפט בספר:
רק נשים מדממות.
| |
שרלוק הולמס: האוסף.
בעקבות הסרט שיצא לאחרונה, או אולי סתם כי הגיע הזמן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר הוציאו אוסף סיפורים של שרלוק הולמס. חלק א' הוא נקרא, כך שבודאי צפוי לנו גם חלק ב' מתישהו.
הספר עצמו עשוי כמו שצריך. עם כריכה קשה, כיתוב מוזהב על הכריכה ואפילו שרוך לסימניה. בדרך כלל הספרים שאני קונה הם בכריכה רכה, כך ששכחתי כמה נוח לקרוא ספר בכריכה קשה. לא צריך להחזיק את האצבע על הדף כל הזמן, שהספר לא יסגר.
לפי ההקדמה שבספר, הסיפורים באוסף (או חלקם) התפרסמו בעיתון אנגלי, סיפור בכל חודש, במשך כשנתיים. היה מעניין לראות בסיפורים את יחסו האוהד של הסופר לאמריקאים. כיום לא מתיחסים אליהם בצרוה כזאת חיובית ואוהדת. אפילו לא סופרים אמריקאים במקרים מסוימים.
לצערי, כל שאר ההיבטים של הספר היו עבורי אכזבה. במהלך קריאת הסיפורים מסתמנת תבנית די קבועה. הולמס ווטסון נפגשים עם דמות שמציגה לפני הולמס את התעלומה. הולמס ישר יודע כל מיני פרטים על הדמות מתוך התבוננות בפרטים להפתעת כולם. הם נוסעים לזירת הארוע, לחקור. הולמס משחרר את ווטסון וממשיך לבדו. כשהוא נפגש שוב עם ווטסון הוא כבר יודע את פתרון התעלומה ורק מספר מה הוא עשה ואיך הגיע למסקנות. גם זה לא תמיד בפרוט רב. בקיצור, אחרי כמה סיפורים העניין מתחיל לחזור על עצמו.
אפילו מוריארטי, שתמיד חשבתי שמופיע בהרבה מסיפורי הולמס בתור יריבו הנצחי, מופיע רק בסיפור אחד. שם מגלה הולמס לווטסון את דבר קיומו. אפילו שהולמס, לפי תאורו מכיר אותו כבר הרבה זמן. בחומר רקע שקראתי על הולמס מצאתי שמוריארטי מופיע בעוד רומן אחד של שרלוק הולמס.
אולי לקרוא סיפור כזה פעם בחודש זה נחמד ומעניין כל פעם מחדש. לצערי, לקרוא את כל הסיפורים ברצף זה מתחיל לשעמם בסופו של דבר.
מצד שני, אני מאד רוצה ללכת לסיפריה ולשאול את אחד הרומנים הארוכים של שרלוק הולמס. אולי גם מזה אני אתאכזב אבל קשה לוותר על גיבורי הנעורים.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
