משחרר לחץ

הסרט אפס ביחסי אנוש הוא סרט ישראלי, המציג צה"ל שלא הכרתי. צה"ל של הג'ובניקים. הפקידים. או ליתר דיוק, פקידות.

במשרד השלישות בבסיס אימונים גדול (צאלים?) נמצאות שש בנות. רמה, הקצינה, רוצה לעשות קרירה צבאית, אך בקושי מצלחיה להשתלט על הפקידות שלה. היא אמנם יושבת בישיבת המטה של כל הקודקודים בבסיס, אך מודאגת בעיקר מכך שהבנות שלה לא מגיעות לחלק קפה למפקדים.

שתי בנות, שאינני זוכר את שמן, הן חברות טובות (עד שאחת משתחררת). הן מפיגות את השיעמום שאינסופי של החיים ע"י שירה בשני קולות ובקולי קולות.

לזוהר לא אכפת מכלום. יש לה לשון חדה והיא לא מפחדת להשתמש בה. מעניין אותה רק לשבור שיאים בשולה מוקשים ולבלות עם חברתה הטובה דפי.

דפי, מצידה, מיואשת מהחיים. כל מה שהיא רוצה זה לעבור מהחור הזה לשרות בקריה, בתל אביב. היא לא מוכשרת לכלום, לכן קיבלה תפקיד של משקית נייר וגריסה.

ישנה גם אירנה, הרוסיה הקשוחה. היא הגיע מהחימוש. כנראה ששם למדה לדבר מלוכלך. היא בעצם היחידה בחבורה שאכפת לה מהבעיות של חברותיה.

עיקר הסיפור הוא על דפי, שמנסה בכל כוחה לעבור מהבסיס. זוהר מנסה לעזור לה, אבל יש לה אג'נדה משלה. אני לא רוצה להרחיב יותר מדי, כדי לא להרוס הפתעות. אספר רק, שזוהר מקבלת עוד שאיפה תוך כדי - לאבד את בתוליה. לא ממש משנה עם מי. זה מוסיף כמובן עוד אלמנטים דרמטיים לסיפור.

אני לא זוכר עוד סרט ישראלי שראיתי, במיוחד על הצבא, שבו כל התפקידים הראשיים הם נשיים. זה לא שאין כאן סטריוטיפים, אבל לפחות הם שונים מאלו הגבריים אליהם התרגלנו. כאן, אולי יותר מבסרטים "קרביים", אפשר להתרשם מהקשיחות השרירותית של הצבא. אבל אפשר גם לראות, שבסופו של דבר, בני אדם הם בני אדם. באחד מרגעי השיא, כשזוהר ודפי רבות. כל אחת מרגישה שנבגדה ע"י חברתה. להיות חברות זה להיות ביחד, באותו מקום. מטיחה זוהר. להיות חברות זה לדאוג אחת לשניה, לא משנה איפה כל אחת נמצאת. עונה לה דפי.  אז באמת, מה זו חברות?

אין לי עוד דברים חכמים לכתוב על הסרט. אני מאד נהנתי וכל הגיבורות נגעו לליבי. תמונת הסיום מהממת, לדעתי. זוהר, שרוב הסרט ניסתה להרחיק מעליה את כולם, עולה בפעם האחרונה לאוטובוס שלוקח אותה מהבסיס. החיוך שעל פניה נמחק כשהיא עוברת את הנהג ומסתכלת פנימה, למושבי האוטובוס.

אין שם אף אחד. כולו ריק.

אתמול זה קרה! הרולינג סטונס הופיעו בישראל1

כמו שכתבתי כאן בבלוג לפני כמה שנים, הלכתי להופעה.

מכיוון שבין זמן קניית הכרטיס לבין ההופעה עצמה חל גם יום הולדתי, החלטתי לשדרג את עצמי לגולדן רינג. זה היה רק חלק מהקטע הטוב.

לקחתי איתי ברכב כמה טרמפיסטים להופעה, כי אנחנו מגיעים מרחוק. לאחד מהם יש חבר שגר כרבע שעה הליכה מהפארק. בארועים כאלה זה קריטי.

על הדשא בפארק, לפני ההופעה, היה חם. חם מאד אפילו. כמות האנשים מסביב לא עזרה. אבל בתשע ורבע בערב כולנו נעמדנו על הרגליים וקיבלנו בקריאות שימחה את הלהקה. כשהם עלו על הבמה ממש התרגשתי. זה לא קורה לי הרבה.

הם אמנם זקנים, אבל יודעים את העבודה. בהתחלה היו קצת חריקות. גם להם היה חם. מיק ג'אגר נראה קצת מופתע מהחום. לאחר כמה שירים הוא הציג את כל המשתתפים. חוץ מארבעת החברים הרשמיים שכוללים חוץ מג'אגר גם את קית' ריצארדס, צ'ארלי ווטס ורון ווד מופיעים איתם עוד הרבה כמו ליסה פישר (המקסימה, כינה אותה מיק, בעברית) בעלת הקול הנהדר ודריל ג'ונס (אני מקווה שלא טעיתי בשם), שניגן כל ההופעה במרץ וזכה רק למעט הכרה בכישרונו. לאחר הצגת המשתתפים לקח קית' את הפיקוד לשני שירי בלוז שאני אישית מאד אהבתי. מיק נעלם בזמן הזה, אבל כשהוא חזר, הוא חזר בענק. נראה שהוא התאושש והתחיל לתת את התמורה לכסף שלנו. למרות מה שכתבתי אז, בפוסט ההוא, הם נראו נהדר. אמנם לעיתים נראה שהם מופיעים על במה גדולה רק כדי שלא יצטרכו להיות קרובים יותר מדי אחד לשני, אבל אין מה לומר - זאת באמת הסטוריה.

אחת מהרעות החולות של עידן הסלולרי, היא העובדה שכולם מצלמים כל הזמן. במיוחד בהופעות כאלה זה מעצבן. אני גם ניסיתי לצלם קצת, אבל הרוב יצא כמו יטי.

המצלמה לא משהו. או שמא זה הצלם...

בזמן האחרון שמעתי בכמה מקומות התיחסויות לכורסא של ארצ'י באנקר.

ארצ'י באנקר היה אחד מגיבורי הסדרה הכל נשאר במשפחה ששודרה בארה"ב ובארץ במהלך שנות ה 70.

משום מה, עושה רושם שאנשים זוכרים את הכורסא בתור משהו נוח ומפנק במיוחד. אך לא! ארצ'י ומשפחתו היו בעצם אנשי מעמד הפועלים. נוחות ופינוק לא ממש היו בלקסיקון שלהם. הכורסא היתה די פשוטה, כמו שאתם יכולים לראות בתמונה. היא יצגה עבורו את הבית המוכר והאהוב שלו. פינה של יציבות מוכרת.