לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

משחרר לחץ


בלוג של ביקורת. על סרטים, חיים, מתים ומה שיבוא.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

זאב עירוני


אני עדיין מאמין ששעה וחצי הם זמן טוב מאד לסרט. שעתיים - כבר מתקרב לגבול הטעם הטוב. לכן, כשאני מחליט ללכת לסרט באורך של 3 שעות, אני עושה זאת בחשש ועם התכוננות נפשית.

הפעם, בסרט הזאב מוול סטריט, שלושת השעות עברו דווקא בנעימים.

למרות האורך, אפשר לתמצת את הסיפור בקצרה. סוכן בורסה צעיר עם מעט אידיאלים מגיע לוול סטריט ועושה חייל. הוא מאבד את מעט האידיאלים ומתרכז בלעשות הרבה כסף ולהנות ממה שאפשר לקנות עם הכסף הזה. הוא וכל הסובבים אותו הופכים למושחתים לגמרי, עד שמגיעה הנפילה הגדולה.

לא יודע מה איתכם, אני חושב שליאונרדו דיקפריו הוא שחקן טוב. רק לראות אותו זוחל שם על הריצפה, כשהוא תחת השפעת סם כלשהו, שגורם לו למעין שיתוק זמני, לא יכולתי שלא להתפעל.

שתי סצינות נשארו איתי (חוץ מכל הבחורות הערומות שהסתובבו שם). אחת היא כשסוכן האף בי איי חוזר הביתה, לאחר המשפט של בלפורט (דיקפריו), בו הוא ניצח. רואים אותו נוסע ברכבת התחתית, עם כל מעמד הפועלים בניו יורק. כשהמחשבה שלנו, וכנראה גם שלו, היא על המשכורת העלובה שלו, כעובד מדינה, לעומת רכבי הפאר בהם נוסע הפושע המורשע, אותו הוא רדף במשך שנים. הקטע השני הוא כשבלפורט נכנס לכלא. הוא מודה שלרגע הוא פחד, כי הוא שכח שהוא עשיר. בכלא, הוא אומר, אפשר לקנות הכל. אז בארה"ב, אומר הפרוש שלי, גם הכלא לא יהיה עונש אמיתי אם אתה עשיר.

נכתב על ידי , 9/2/2014 19:33   בקטגוריות תרבותיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סרט וספר


סרטו החדש של ארי פולמן, כנס העתידנים, פתח את פסטיבל חיפה האחרון. ראיתי את הסרט קצת אחרי הפסטיבל, בהצגת קולנוע רגילה. לאחר מכן גם השגתי את הספר שעליו מתבסס הסרט, וקראתי גם אותו.

 

החלק הראשון של הסרט לגמרי לא קשור לספר. הוא סוג של ביקורת על הוליווד של היום. בעצם, אם תחשבו על זה, הוא מהווה רק תרוץ להגעתה שלך רובין רייט לכנס העתידנים וההמשך יכול להסתדר מצויין גם בלעדי החלק הראשון הזה.

אז מה קורה שם בעצם?

רובין רייט משחקת את עצמה, כביכול. שחקנית שזהרה לרגע לפני שנים, ועכשיו נאבקת להשאר בתודעה הציבורית רגע לפני שהזיקנה קופצת עליה. היא מקבלת הצעה מחברת הסרטים, שהם יקנו ממנה את דמותה הקולנועית. זאת אומרת שהם יפיקו דמות דיגיטלית שלה, והדמות הזאת תשחק בסרטים שהם יפיקו. לרובין האמיתית יהיה אסור להיות שחקנית בזמן שההסכם תקף - 20 שנה. רובין אינה השחקנית הראשונה שמוכרת כך את דמותה. לאחר לבטים קשים רובין מקבלת את ההסכם, כדי שתוכל להמשיך ולטפל בבנה, שחולה באיזו מחלה.

אחרי 20 שנה, רובין האמיתית, מבוגרת יותר, נוסעת להשתתף בכנס העתידנים. אני הבנתי שהיא הוזמנה בגלל הדיגיטציה הזאת, של דמותה. בכניסה לאזור בו נערך הכנס מזהיר אותה השומר שהכנס הוא "אזור אנימציה בלבד" (לא זוכר את ההגדרה המדויקת). ובכן, ברור שההגדרה הזאת לא תיכתב בספר, שכן בכתב אין דרך להבדיל בין אנימציה ל"אמיתי". אבל בסרט זה מחייב את רובין להסניף קפסולה של חומר כימי לפני שהיא ממשיכה בנסיעה. עד שהיא מגיעה למלון, כל מה שהיא רואה הופך לאנימציה. האנימציה הראשונה שהיא רואה, דרך אגב, היא דמותה שלה שמשתקפת במראת המכונית.

 

כאן אנחנו יכולים להתחיל לדבר גם על הספר. הוא נכתב ע"י סטניסלב לם הפולני ב 1973. להזכירכם, פולין היתה מדינה קומוניסטית באותה תקופה. אני לא מצאתי אף הד לזה בספר. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שנכתב ע"י סופר אמריקאי.

גיבור הספר הוא מדען בשם איון טיכי. אפשר להגיד שהוא ורובין רייט פשוט השתתפו באותו כנס ושניהם מתארים את החוויות שעברו עליהם בו ובעיקבותיו.

בספר (שהוא די קצר - דבר שהפתיע אותי) מתוארת האווירה העולמית באותו זמן כרוויה בטרור ואלימות. מצד שני, כמות האוכלוסיה מתרבה בקצב מדאיג. זה גם נושא הכנס: התפוצצות האוכלוסין. בזמן הכנס מתחילה גם התקוממות במדינה המארחת. בסרט הנושא מובא רק במרומז. יש התקפה של חמושים, אך לא הבנתי בדיוק מי הם ומה הם רצו. טיכי שותה במקרה מים מהברז במלון וכך מתוודע לראשונה לנסיון הממשלתי לשלוט באוכלוסיה ע"י חומרים כימיים-הזייתיים. גם כוחות הביטחון, שמנסים להשתלט על ההפגנות האלימות משתמשים בחומרים כאלה על מנת להשכין אהבה ופיוס בקרב המפגינים. התוצאות קצת מצחיקות לפעמים.

גם טיכי בספר וגם רובין בסרט בורחים למערכת הביוב של המלון, נפגעים ובסוף מוקפאים למספר לא ידוע של שנים בחנקן נוזלי. כשהם מתעוררים, העולם מסביבם שונה לחלוטין ממה שהיכירו. בסרט אין זמן לתאר קשיי התאקלמות וקליטה. בספר יש. לאט לאט טיכי לומד איך עובד העולם החדש ואיך לתקשר עם אנשים אחרים. הכל קורה דרך חומרים כימיים. למשל, כבר לא קוראים ספר. בולעים אותו. זאת אומרת שבולעים איזה כדור או משהו כזה ואז יודעים מה כתוב באותו ספר. הכימיה גם קובעת איך אנחנו רואים את העולם, איך אנחנו נראים בעצמנו ואיך אנחנו מרגישים. כשלוקחים הלוואה מהבנק, הבנק שולח כל תקופה תזכורת שצריך להחזיר את הכסף. בתזכורת הזאת יש גם חומר נדיף, שגורם לנו למוסר כליות על זה שעוד לא החזרנו את ההלוואה. כדי לגרום לאנשים לעבוד, נותנים להם חומר שגורם להם לאהוב את העבודה ולרצות ולתרום לחברה.

בסרט, לעומת זאת, נדמה שכולם חיים בטריפ תמידי. מאז הקפסולה הראשונה שרובין הסניפה בתחילת הכנס, אנחנו לא רואים אותה משתמשת בעוד חומרים. נדמה שההשפעה עליה היא תמידית. אולי ההבדלים נובעים ממה ששני הגיבורים מחפשים. רובין בעצם רוצה לחזור ולפגוש את הבן שלה. טיכי מנסה להבין מה קורה מאחורי הקלעים. לגלות את האמת.

רובין מוצאת דרך חד פעמית לחזור לעולם "האמיתי". שם נדמה שכל האנשים המסוממים סתם עומדים ובוהים כל היום בחלל. מה שהעלה אצלי את השאלות איך הם חיים? מה הם אוכלים? איפה הם ישנים? הולכים לשרותים? אחרי שקראתי את הספר הבנתי שהיא נקלעה במקרה למועדון מחתרתי, שאחת האטרקציות היא עמידה בתור. כמו שבזמנו עמדו בתור ללחם או למכשיר החדש של אפל. רק בשביל החוויה. אטרקציה נוספת, שגם אותה אנחנו רואים בסרט (ואני לא מבין למה רובין שם) היא נסיעה בקרונית רכבת. רובין פוגשת מישהו שמסביר לה איך העולם עובד עכשיו: או שאתה מתמסטל וחי כאילו הכל טוב או שאתה מהמעטים שנשארו צלולים ודואגים ל... אני לא זוכר בדיוק מה. בכל מקרה, היא יכולה לחזור לעולם המצוייר ע"י עוד קפסולה, אבל שוב לא תהיה דרך חזרה.

טיכי, בספר, מקלף קליפה אחר קליפה של מציאות כימית ומגלה את ניוונו האיום של העולם. התפוצצות האוכלוסין הגיעה והאנושות בדרך להכחדות. המסך הכימי נועד רק כדי להנעים את הדרך עד שכולם ימותו.

הסוף של הספר יכול היה להפתיע, אבל הוא ריחף תמיד בין דפי הספר כאופציה. בעצם, באופן אירוני, סוף הספר הרבה יותר אופטימי מאשר הסוף של הסרט.

נכתב על ידי , 19/10/2013 14:11   בקטגוריות תרבותיות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בנות ריאד


כמה מעניין לדעת מה קורה אצל ה"שכנים" שלנו. מה חושבים האנשים הרגילים שחיים במדינות האלה, שאין לנו קשרים דיפלומטיים איתן וגם לא שוררת אהבה בינינו לבינם. במיוחד זה כיף כשלומדים על המגרעות שלהם, בתור חברה. כמה מצבם רע, לעומתינו.

את כל זה, ועוד, אפשר למצוא בספר "בנות ריאד", מאת רג'אא אל סאנע.

 

הספר כתוב בצורה של הודעות, שכותבת הסופרת לקבוצה שהיא פתחה ביאהו. כן, מעיין פוסטים בבלוג. בהודעות שבועיות, שנפרסות על יותר משנה, היא מעבירה לנו את סיפורן של ארבע חברות. צעירות, בנות ריאד שבסעודיה. כולן בנות משפחות מבוססות (מעמד הקטיפה). כולן מחפשות אהבה.

זה בעצם עיקר הסיפור. הקשרים שלהן עם הגברים - מחזרים, ארוסים, בעלים. כל זה בחברה שכמעט ולא מאפשרת תקשורת בין גברים לנשים שאינן בנות משפחה. היא מספרת על השיטות לעקוף את האיסורים, על התושיה שהבחורים הצעירים מגלים כדי שיוכלו להעביר מספר טלפון לבחורה נחשקת.

למשל - מכונית עם חלונות כהים, שמגיעה נאמר לחנות מקדונאלדס. הצעירים מיד מבינים שיש במכונית נשים, שלא רוצות שראו אותן נוהגות... או בכלל שלא יראו אותן. הם מיד מתנפלים על המכונית ודוחפים פנימה פתקים עם מספרי הטלפון שלהם.

הטלפון, בכלל, משמש לקשר הישיר בין זוגות האוהבים בסעודיה. "אין ספק שבסעודיה קווי הטלפון רבים ורחבים יותר מבכל מקום אחר בעולם. כי עליהם לשאת את המשקל הכבד של כל הלחישות שמחליפים ביניהם האוהבים ... שהם לא יכולים לממש בעולם האמיתי..."

הסיפור מסופר מנקודת מבט נשית. נדמה שבאמת המגבלות על השנים הרבה יותר חמורות שם. אישה יכולה למצוא עצמה כלואה בבית הוריה, בלי אפשרות לזוז, רק כי הם החליטו שכך זה הכי מכובד. לה ולמשפחה. הגברים, לעומת זאת, הרבה יותר חופשיים ואחראים לגורלם. אם כי מבין השורות עולה שהחברה משפיעה בצורה קשה גם על הגברים. הרבה פעמים הם מקבלים החלטות שפוגעות בהם באותה מידה שהן פוגעות בנשים שבחייהם.

היחס לדת קצת מוזר. כולם מוסלמים מאמינים, אבל בבית יש משקאות אלכוהוליים. בחו"ל הם לובשים בגדים מערביים ורק במטוס, לקראת הנחיתה בסעודיה, נעמדים בתור לשרותים ויוצאים משם לבושים בבגדים המסורתיים. גם את האיסור לראות נשים ללא הרעלות הם מנסים לעקוף ולהפר כשרק יש הזדמנות. כמו בישראל, גם הסעודים אימצו את חג האוהבים האמריקאי בסוף שנות התשעים. אך שם החלו להטיל עונשים על חנויות שמכרו סחורות שקשורות לחג. למשל ורדים אדומים. וגם כפו את האיסור על מי שחגג את היום. "אבל עדיין מותר לחגוג את יום האב ואת יום האם, אף שהעיקרון מאחורי שני הרעיונות הוא אותו עיקרון. האהבה זכתה ליחס של אורח בלתי רצוי במקומותינו."

אני חושב שלבנות, גיבורות הסיפור, בכל זאת יש קצת יותר מזל מלהרבה אחרות בסעודיה. הן באות, כאמור, ממשפחות בעלות אמצעים. הן נוסעות הרבה לחו"ל ושם החיים הרבה פחות מעיקים. אם לא פוגשים סעודים אחרים...

 

מהפרק שני, מתייחסת הסופרת לתגובות שהיא מקבלת על ההודעות שלה. ממש כמו בלוג אמיתי. היא גם מתייחסת לתגובות, שכנראה היו רבות, מחוץ לאינטרנט. ההודעות שלה, לפי הספר, הפכו לשיחת היום בסעודיה ועוררו הרבה עניין גם בעיתונים ובתוכנית טלוויזיה.

חוץ מזה שהתוכן חושף, כנראה, נושאים שבד"כ לא מדברים עליהם, הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת. הכותבת מוסיפה ציטוטים של משוררים ערביים וגם של סוקרטס. מתקבל הרושם שהיא, והסעודים בכלל, הם בעלי השכלה ואופקים רחבים ומכירים את העולם גם מעבר לתחת של הגמל שלהם.

בקיצור, ספר מעניין ומעורר מחשבה.

נכתב על ידי , 19/8/2013 22:50   בקטגוריות תרבותיות  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
כינוי: 

מין: זכר

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסטאטלר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סטאטלר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)