משחרר לחץ

לפני כמה זמן כתבתי כאן על הספר עולם חדש ומופלא של אלדו האקסלי.

היום אני רוצה לקשר בין אותו סיפור, לסרט סרנטי, של ג'וש ווידון. בתור הקדמה, כדאי אולי לספר בכמה מילים על סרנטי ועל הסידרה ממנה יצא הסרט.

הסידרה פיירפליי (גחלילית בעברית) של ג'וש ווידון החזיקה מעמד בקושי עונה אחת. בשתי מילים אפשר לתאר אותה בתור מערבון עתידני. מסופר על הגלקסיה, בעוד XXX שנים. האנושות התפשטה לכוכבי לכת אחרים ברחבי הגלקסיה. השלטון המרכזי הוא של "הברית". ברית של כוכבי הלכת המרכזיים והחזקים. בשוליים ישנם כוכבי לכת שהם כמו פריפריה - שווים פחות ומקבלים פחות. בעבר הם ניסו למרוד אך המרד נכשל. אחד מהלוחמים לצד המורדים היה מלקולם ריינולדס. הוא גיבור הסידרה פיירפליי. הוא קפטן של סינת חלל קטנה, שעושה, עם צוותו, שליחויות שונות. חלקן חוקיות יותר וחלקן פחות.

כמה שנים לאחר שידור הסידרה, נעשה הסרט סרנטי, שסגר כמה קצוות מהסדרה.

כזכור, שם הספר עולם חדש הוא ציטוט ממחזה של שייקספיר - הסופה. זה גם נידון לא מעט בספר. את המשפט במחזה אומרת מירנדה: "האח עולם חדש והדור שבו בני אדם כאלה" (לפי תרגום של אפרים ברוידא). מירנדה, שגדלה בבדידות כמעט מוחלטת מהאנושות, אומרת זאת לאחר שהיא פוגשת לראשונה בחייה בני אדם (חוץ מאביה ופרא מעוות שחיו איתה על האי). היא מתלהבת מיופי מראם. האקסלי תיאר בעזרת אותו משפט את התלהבותו של אורח, שפוגש לראשונה את העולם האוטופי שיצר האקסלי ואת תושביו.

בסרט סרנטי, מגלים הגיבורים עולם - כוכב לכת, בו ניסתה הברית השלטת ליצר עולם חדש, אוטופי, ללא אלימות. הנסיון נכשל, כמובן, והברית מנסה מאז להסתיר את עצם קיום הניסוי. לאותו עולם קרא ווידון "מירנדה". לפי דבריו, זה נעשה באותו הקשר של המשפט הנ"ל משיקספיר. מכיוון שהכוונה המקורית של המשפט היתה שונה ואילו אצל האקסלי הוא גם כן מתאר ניסיון לעולם אוטופי, אני מנחש שאת ההשראה לקח ווידון מהאקסלי ולא ישירות משיקספיר.

אני מאד אוהב את יצירותיו של ווידון ומעריך את הרעיונות והמקוריות שלו, אך כנאה שלפעמים הוא שואל, במודע או שלא, פרטים כאלו ואחרים ממקורות תרבותיים קודמים.

למשל, באותו סרט יש צמד של תאומים זהים עבורם עושים אנשי הצוות עבודה מסויימת. לתאומים קוראים פנטי ומינגו. בסרט פילם נואר ישן שראיתי בשם The Big Combo, יש צמד גנגסטרים בשם פנטי ומינגו (אחד מהם הוא לי ואן קליף, דרך אגב). מיקריות? אני סקפטי.

תארו לכם שאתם קמים בבוקר והולכים לעבודה שאתם ממש אוהבים. לא סתם, זה כאילו שנולדתם בדיוק בשבילה. תארו לעצמכם שזה לא רק אתם. כל האנשים בעולם מרגישים כך. תארו לכם שבנוסף, אין לכם דאגות על הראש. אפילו לא לילדים. כי פשוט אין לכם ילדים. כל הילדים מיוצרים בבקבוקים, בשיטת הסרט הנע וגדלים ללא אבא ואמא. למעשה, המילים הריון, אמא, אבא, משפחה הופכים למילים מגונות.

לעומת זאת, סקס הופך לפעילות מבורכת ורצויה. לא עם בן/בת זוג אחד/אחת, אלא עם מי שאתם רוצים. ללא קנאה, ללא אהבה, ללא תסכול. בכלל, החיים כ ל כך נוחים, יש לכם את מה שאתם רוצים מתי שאתם רוצים את זה. חשבתם שקולנוע תלת מימדי זה שוס? תארו לכם קולנוע שמעביר ריחות ותחושות.

ואם בכל זאת משהו לא מסתדר על הצד הטוב ביותר, ישנו סם, שמחולק עם המשכורת. הוא משכיח כל צער ואין לו תופעות לואי.

זו האוטופיה שמציג לנו אלדוס האקסלי בספרו "עולם חדש ומופלא", שיצא לראשונה בשנת 1932. אבל, הוא מזהיר אותנו, לעולם המושלם הזה יש מחיר.

חופש בחירה אישי, אומנות, דת, אמת ואפילו המדע, במידה מסויימת, כל אלה חייבים להיות תחת מגבלות חמורות.

האקסלי מציג בפנינו את העולם העתידני מההתחלה - מתהליך יצור התינוקות. בעולם העתידני הזה הפכו את הנרי פורד למשיח/נביא. כולם נשבעים בשמו. העוברים מגודלים בצורה מתוכננת, עוד מלפני שהזרע מגיע לביצית. כל בקבוק עם עובר מקבל טיפול שגורם לתינוק להיות מתאים בדיוק לתפקיד אליו הוא מועד. גם לאחר הלידה, עד לבגרות, הילדים עוברים התנייה, לפעמים מעט אכזרית ובעיקר ע"י השמעת מסרים בזמן השינה, שהופכת אותם לאזרחים טובים ושמחים בחלקם. לא כולם שווים, כמובן. יש 5 מעמדות ראשיים, שמחולקים למעמדות משנה. לכל מעמד יש את היכולת השכלית והגופנית המתאימה לו. גם צבע הלבוש של כל מעמד שונה.

לאחר העבודה הולכים כולם לפעילות חברתית ו/או ספורטיבית עם עוד המוני אנשים. לאחר מכן לארוחה בחדר אוכל/מסעדה ואז כל אחד, בחברת בת זוגו לאותו ערב, חוזרים לביתם. בכל אחד מהשלבים אפשר לקחת מנת סם, על מנת לסדר את הראש.

אבל, כמו שלמדנו מאז סמל היינג-יאנג ועד למאטריקס, תמיד יש ייוצאים מן הכלל. המסוכנים ביותר הם אלה שמשום מה כן מפתחים מחשבה מקורית. בסיפור שלנו אלו ברנארד והלמהולץ. ברנארד הוא ממעמד אלפא, אך יצא קטן יותר מהתקן של אלפא. שמועות עקשניות מספרות שבטעות הזריקו קצת אלכוהול לבקבוק שלו, לכן יצא כך. ברנארד מלא רגשי נחיתות ומרמור. בגלל זה הוא חושב מחשבות מקוריות ודברי כפירה. רוב המכרים שלו בזים לו ומשתדלים להתעלם ממנו. כי גם כשמתכנתים לאנשים את הרגשות מינקות, עדיין מתנכרים לשונה ומתאחדים נגדו.

בכל זאת יש לברנארד שני בעלי ברית בלתי צפויים: לנינה היפה, שחשבת שהוא חמוד ומסכימה לצאת איתו לביקור בשמורה (בעצם היא מסכימה בגלל הביקור בשמורה) והלמהולץ. הלמהולץ הוא אלפא קלאסי. גדול ויפה ואהוב ומוצלח. איכשהו, גם לו יש מחשבה מקורית והוא חבר אמת של ברנארד. ברנארד מתגלה כאיש קטן וקטנוני, שמתחבר להלמהולץ רק כשנוח לו. כשהם ביחד, הם יכולים לדבר על מחשבות הכפירה שלהם, שלא רצוי להשמיע לאף אחד אחר.

ישנה גם השמורה, אליה נוסעים ברנארד ולנינה. בשמורה חיים פראים, אנשים לא מתורבתים. יש שם לכלוך ואשפה. הנשים יולדות ומגדלות ילדים. הם שותים אלכוהול ואין שם חשמל ותחבורה ולא מגרשי גולף מכשולים אבל יש להם דת.

מסתבר שלפני כעשרים שנה, הושארה בשמורה בחורה אחת בשם לינדה, בת תרבות. היא נעלמה במדבר וכשהגיע למקום ישוב בשמורה הסתבר שהיא גם בהריון. למרבה הפלצות היא ילדה בן ואז התביישה לחזור כך ללונדון המתורבתת ונשארה עם ילדה בשמורה. עכשיו ברנארד ולנינה לוקחים את שניהם בחזרה.

הסוף, מבחינת הגיבורים, טראגי. לינדה, שהפכה שמנה ומכוערת בשנים בשמורה, מתמכרת בשמחה לסם החוקי ומתה ממנת יתר. ברנארד והלמהולץ מוקעים כמסוכנים לציבור ונשלחים לאיסלנד (או לאי אחר), שם מרוכזים כל הכופרים, כך שלא יסכנו את החברה. לנינה מפתחת תשוקה לג'והן, הבן שגדל בשמורה, אך לא מצליחה לגשר על הבדלי התרבות. הוא חושב שהיא זונה ובסוף מצליף בה עם השוט. ג'והן עצמו מרגיש ככלב בניסוי, מנסה לחיות בבידוד אך הופך לאטרקציה לכל המשועממים בסביבות לונדון ובסוף מתאבד.

לא ברור לי למה נשמר השימוש בכסף בעולם הזה. אולי כדי לתת אשליה של חופש ועצמאות.

לעומת 1984, למשל, בעולם הזה לא משתמשים באלימות ובהרג. המשטרה מפזרת התפרעויות ע"י ריסוס הסם והרדמת המתפרעים. יוצאי הדופן - הכופרים, לא מוצאים להורג ולא עובדים בפרך. הם נשלחים לבידוד מהחברה הכללית, אך כנראה שמקיימים חברה בינם לבין עצמם.

גם לג'והן, הפרא מהשמורה, וגם לחבריו החדשים בני התרבות, ברור שיש הבדלי תרבות עמוקים ביותר.בכל זאת הם לא מסוגלים להבין שהשני רואה את החיים אחרת. זה קטע שנראה  לי קצת לא אמין אך זה יוצר את הדרמה.

בקרוב אכתוב על הקשר בין הספר הזה לג'וס ווידון.

מצאתי ספר שמקבץ בתוכו סיפורי מדע בדיוני קצרים שנכתבו בברית המועצות בשנות החמישים בערך. לא כל הסיפורים ברמה סיפורית גבוהה, אבל מאד מעניין לקרוא אותם. נראה שהכותבים מנסים להסתמך ולהציג לקוראים עובדות מדעיות וטכנולוגיות, שהיו ידועים באותה תקופה. כמו כן, בחלק מהסיפורים לפחות, דאגו לרומם ולשבח את הקומוניזם ולהסביר את עליונותו על פני הקפיטליזם.

הספר נקרא More Soviet Science Fiction ואת ההקדמה כתב אייזיק אסימוב.

לפי השם, וגם לפי מה שכתוב בהקדמה, זהו קובץ שני של סיפורים כאלה.

הסיפור הראשון, והעיקרי, נקרא לב הנחש. הוא מספר על ספינת חלל מכדור הארץ, שיוצאת למסע מחקר בכוכב פחמן או משהו כזה. זוהי הספינה הראשונה שמונעת במנוע עיוות (warp ). הנתונים הטכניים בסיפור מאד מדייקים בקשר למסע חללי כזה. בזמן שהם במסע, יעברו בכדור הארץ 700 שנה, למשל.

הזמן של הסיפור הוא בעתיד. בערך 500 שנה מהיום לפי מה שהבנתי. הם מדברים קצת על העבר ועל השיטה הקפיטליסטית המדכאת, שרק לאחר שהשתחררו ממנה והקומוניזם הטוב והמשחרר השתלט על העולם, ואנשים התחילו באמת לאהוב אחד את השני ולא להתייחס בחשדנות ובמלחמות לזרים, רק אז יכול היה המדע להתפתח מספיק כדי לאפשר פיתוח של חלליות מתקדמות וכו.

הצוות הוא של 8 אנשים. לכל אחד ואחת יש תפקיד מרכזי: אסטרופיזיקאי, ביולוגית וכו'. בנוסף, מכיוון שהצוות קטן, כל אחד גם ממלא פונקציות נוספות על הספינה.

בכל מקרה, אז מתרחש המפנה בסיפור. הם מזהים ספינת חלל אחרת מתקדמת לכיוונם. זו פעם ראשונה שאנשים מכדה"א מזהים חיים מפלנטה אחרת והיחס שלהם הוא בהתאם. הם מצליחים לאותת לספינה השניה, אך בגלל המהירות העצומה של שתי הספינות, לוקח להן 8 ימים לעצור ולחזור אחורה על מנת להפגש זו עם זו. בדרך אנשי הצוות מדברים ביניהם על מה הם עתידים לפגוש. איזה צורה תהיה לזרים? האם הם יהיו ידידותיים או עויינים? המסקנה ה"מדעית" היא שהם יהיו די דומים לבני אדם. לא תמנונים אינטלגנטים או משהו כזה. בטוח שהם יהיו ידידותיים, כי אין סיכוי שתרבות נמוכה יותר מקומוניזם/אנרכיזם תהיה מתקדמת מבחינה מדעית וטכנולוגית מספיק בכדי לאפשר מסע בחלל.

אכן ההנחות מתקיימות. שני הגזעים השונים מצליחם לתקשר ולהעביר מידע זה על צורת חייו ומיקומו ביקום לזה. הזרים, מסתבר, נושמים פלואור, כמו שאנחנו נושמים חמצן. מגניב לקרוא באיזו מהירות אנשי הצוות מסיקים מהפרטים הבודדים שמעבירים אליהם על סוג החיים בפלנטה של הזרים ועל הצעדים הדרושים כדי להתקרב בלי להפגע או לפגוע בהם.

או! יש קצת עירום! כדי להציג תמונה שלמה של צורות החיים, מכל ספינה זוג אחד, זכר ונקבה, מתפשטים ומציגים את גופם לספינה השניה.

ויש גם סרט. הזרים מוכנים יותר לפגישה עם צורות חיים אחרות ויש להם אמצעים מוכנים להציג את עולם הבית שלהם לבני כדור הארץ.

אחד מאנשי הצוות מביט בערגה באחת מהחוצניות. אל תתלהב יותר מדי, אומר לו הקברניט. לא תוכלו להיות ביחד בלי להפגע. זו הפעם הכי קרובה, בכל הספר, שמגיעים לאהבה ומיניות בין איש לאישה. חוץ מזה יש רק רמזים למשיכה בין כמה זוגות, לא יותר. מיניות ואהבה לא קיימים בעולם טהור. אולי אהבה כן. בעיקר אהבה בין איש לרעהו, אידיאל האהבה. ארוטיקה בטוח שלא. כשמגיע הזמן להפרד, מבינים אנשי הצוות שהאנושות היא מושג רחב יותר מבני האדם שחיים על כדור הארץ. האנשים - כל היצורים התבוניים - אושרם, התפתחותם, קיומם, אלו המטרות האמיתיות והחשובות ביותר של המסע, של כל הקיום שלנו.

הסיפור השני יותר קרוב אלי. צורת ההצגה שלו היא של פגישה מקרית של שני אנשים ברכבת. אחד מספר את הסיפור המופלא שלו לשני.

זה מתחיל בדיון על שפה. מהי השפה ואיך ניתן לייצג משמעות מסויימת במספר צורות. משם ממשיכים למה שהיום נקרא שפת המחשב -אפסים ואחדים. יש קצת הומור (סוף סוף) - שירה שמורכבת מאפסים ואחדים בלבד וכן "ביקורת" על אותו שיר.

המספר ממשיך ומספר איך בנה רובוט בעל בינה מלאכותית. איך הוא קרא כל מה שיש על מערכת העצבים ועל מבנה הזיכרון האנושי. אחרי זה גם על אלקטרוניקה, מתמטיקה, ביולוגיה, ביוכימיה, פסיכולוגיה, אנטומיה ועוד מדעים שונים. אני, באופן אישי, כבר הייתי מת מזיקנה לאחר כל הקריאה הזאת, אבל אנחנו יודעים שיש אנשים יותר מוכשרים ממני.

בתור זיכרון לרובוט שלו הוא משתמש בכדור גדול, בקוטר מטר. אותו הוא מצפה מבפנים בחומר מתמגנט וממרכזו הוא מוציא המוני סיכות מתכת שכמעט נוגעות בהיקף הכדור. כל סיכה כזאת היא למעשה ביט אחד של זיכרון. הוא מתכנת את הרובוט לבצע פעולות כמו קריאה וכתיבה ובמיוחד שידע ללמוד ולתכנת את עצמו. לאחר מכן הוא מוסיף לו אפשרות תנועה ומבט היקפי. הרובוט, או בעצם זה רובוטית, מתחילה לחשוב באופן עצמאי ולנהל איתו שיחות וויכוחים וכן לבצע ניסויים מדעיים עצמאיים. בסופו של דבר היא עשתה ניסוי שכלל הריגה של המספר. הוא בקושי נמלט נואלץ  להשבית אותה.

בן שיחו, ברכבת, אומר לו, שאותה רובוטית היתה כמו מכונית ללא מעצורים. זה מדליק אותו מחדש. נכון, הוא אומר, איך לא חשבתי על זה לבד. כמו שלאדם יש התניות ונורמות של מותר ואסור.

זה החזיר אותי לכותב ההקדמה של הספר - אסימוב, שכ 20 שנה לפני כן ניסח את שלושת החוקים הבסיסיים של הרובוטים, שנועדו למנוע מהם לפגוע בבני אדם.