משחרר לחץ

על הספר בלזק והתופרת הסינית הקטנה, מאת דאי סיג'י.

תארו לכם איך זה לחיות במדינה שאסור בה לספר סיפורים. מדינה שבה אפילו החזקת ספר זו סיבה מספקת למאסר. מדינה שבה אינטלקטואלים נחשבים לאויבי העם וילדיהם נשלחים לחינוך מחדש.

זה היה המצב בסין, בימי שילטונו של מאו דזה דונג. כולנו שמענו על זה. אך מה כלל החינוך מחדש? איך בדיוק הוא התבצע?

ובכן, לפי הספר הזה הם פשוט נשלחו לחיות ולעבוד בכפרים נידחים בעבודות קשות ביחד עם האיכרים בני המקום. לא לימדו אותם כלום, לא עינו אותם, רק החיים הפשוטים היו אמורים לשנות את תפיסתם את החיים.

הסיפור מתחיל עם הגיעם של שני חברים לכפר בו הם אמורים לעבור את תקופת חינוכם מחדש. לאחד מהם, למספר, יש כינור. הוא נאלץ לנגן לפני כל הכפר ולא יודע איך להציג את היצירה, עד שחברו קורא לה "מוצרט חושב תמיד על מאו" וכך היא מתקבלת באהדה בקהל. שני החברים עובדים קשה, אך זוכים בהקלות מסויימות מצד ראש הכפר בגלל שלושה דברים: שעון מעורר בדמות תרנגול, שמנקר פעם בשניה. כישרונם לספר סיפורים ולתאר סרטים שראו וידידותם עם ביתו היפה של החייט היחידי בסביבה, שהחבר, לואו, זוכה להיות החבר שלה.

בכפר אחר מתחנך חבר נוסף שלהם, שאותו הם מבקרים מדי פעם. יום אחד הם מגלים אצלו מזוודה נעולה, שהוא לא מוכן לגלות את תוכנה. הם מנחשים שהוא מחביא שם ספרים. הוא מכחיש את זה כמובן, שכן אסור להחזיק ספרים שאינם מהפכנים. יום אחד הם מצליחים להוציא ממנו ספר אחד, קטן ובלוי, בעקבות טובה גדולה שהם עושים לו. ואין זה סתם ספר. זה ספר של סופר מערבי, בלזק, שמתורגם לסינית.

מעניין לקרוא שכמו שאנחנו סקרנים לגבי תרבויות המזרח האקזוטיות, כך גם הם, הסינים, סקרנים לגבי תרבויות המערב. הסיפורים האלה אוניברסליים מספיק כדי שגם מי שלחלוטין לא מכיר את התרבות והמקום הגאוגרפי שבהם נכתבו, יוכל להבין ולאהוב אותם.

התופרת הקטנה אמנם יודעת לקרוא וגם מחבבת אינטלקטואלים. בפעם הראשונה שהם באים לביתה היא מציינת שאפילו הכלב שלה מכיר את הטעם שלה באנשים ולכן לא נבח עליהם. למרות זאת, היא עדיין בת כפר בורה ופראית.לואו מחליט לנצל את הספרים הזרים כדי לחנך אותה מחדש ולהפוך אותה לבת תרבות. הספרים גם הופכים למטבע מחתרתי, כשצריך לשחד רופא לבצע ניתוח לא חוקי.

הרושם שמתקבל הוא, שהפיקוח עליהם לא היה הדוק במיוחד. היו ימים לא מעטים בהם החברים לא הלכו לעבוד. אפילו לעיר הקרובה, במרחק יומיים הליכה הם הגיעו לפעמים בלי ששלחו אותם באופן רשמי. אמנם היו עבודות קשות ואפילו מסוכנות, אך כנראה שהאיכרים תושבי המקום היו גם הם עושים אותן. מצד שני, אין אפשרות לחמוק מעינו הפקוחה של המשטר. "כל סנטימטר מרובע בארץ הזאת נתון להשגחה קפדנית של הדיקטטורה של הפרולטריון, וזו נפרשה על פני סין כולה, בלי שתפסח על שום פינה". עוד אפשר להבין מהסיפור, שאנשים מתנהגים דומה בכל מקום בסופו של דבר, בלי קשר לתרבות ולמשטר. גם כאן ניתן לכופף קצת את החוקים תמורת שרותים מיוחדים. גם בארץ הקומוניסטית הזאת לעושר ולמעמד יש משקל בהתיחסות האנשים. ולכולם אותם דחפים קמאיים. לדוגמא, כשמגיע החייט לכפר וכל הנשים באות אליו עם הבדים שקנו, כדי שיתפור להן בגדים:

"בזמן המדידות נשנקנו... מן התזזית, מקוצר הרוח, מן התשוקה הגופנית שכמעט התפקעה בהן. שום משטר מדיני, שום קשיים כלכליים, לא יכלו למנוע מהן את התשוקה להתלבש יפה, תשוקה עתיקה כימות העולם, עתיקה כמו תשוקת האמהות."

הסוף של הספר, אף שאי אפשר לקרוא לו סוף טוב, הוא מפתיע ומרענן ואפילו קצת מצחיק. אחד הטובים שקראתי בשנים האחרונות.

יום אחד מצאתי את עצמי נכנס לסרט זעם הטיטאנים. תאולוגיה נוצרית במסווה של מיתולוגיה יוונית בתלת מימד.

הסיפור  מתחיל כ 10 שנים לאחר הסרט הקודם, התנגשות הטיטאנים, שאותו לא ראיתי. שם פרסאוס הרג מפלצת בשם קראקן, שבכלל קשורה למיתולוגיה נורדית/נוצרית אבל למה להיות קטנוניים?

בתחילת הסרט הזה, פרסאוס חי חיי דיג שלווים עם בנו הצעיר. זאוס (אביו וגם ראש האלים) בא לבקש את עזרתו במאבק לשמירת העולם כפי שאנו מכירים אותו. פרסאוס מסרב, אך לאחר שכימרה מגיעה ותוקפת את הכפר, הוא מבין שאין לו ברירה. פתאום, לא ברור למה ואיך, מופיע פגסוס, הסוס המכונף ולוקח את פרסאוס לקרב. טוב, עם כזה חור בעלילה אני כן אהיה קטנוני.

פרסאוס מגייס את המלכה אנדרומדה ואת אגנור, שגם הוא חצי אל אך חי בתור פושע זעיר. עם עוד כמה חברים ואחרים הם יוצאים להביס את ארס, האדס וכרונוס - הטיטאן היחידי בסרט. למה בעצם קוראים לסרט זעם הטיטאנים, אם יש בו רק טיטאן אחד? מה קרה לכל השאר, לקחו ואליום?

לא ברור.

תוך כדי הסרט, הרגשתי שאני צופה בפרק ארוך ותלת מימדי של זינה. גם הסתמכות מאד חופשית על סיפורי המיתולוגיה היוונית. גם זאוס, שמעדיף את בנו האנושי על פני זה האלוהי. גם ארס בתור תחמן מניפולטיבי ובוגדן. גם אם מישהו נופל מצוק, לדוגמא, אז מישהו אחר ירוץ אחריו ויצעק את שמו עשר פעמים, כאילו שזה יעזור. גם בילבול בין תאולוגיה נוצרית צדקנית לבין הטענה שטוב לאדם בלי האלים ושהוא יותר חזק מהאלים.

ההבדלים היחידים הם שבמקום נשים שופעות חזה עם מחשופים נדיבים, קיבלנו כאן רק את אנדרומדה עם חזה לא גדול (אך נחמד) חנוט עד צואר בתוך השריון שלה. עוד הבדל הוא כרונוס, הטיטאן הרשע, שרק ממלמל מילים שחוזרות על עצמן. הוא נשמע כמו טום וויטס חולה. בלי התרגום לא הייתי מבין מה הוא אומר. ואפילו שהיה תרגום כבר שכחתי מה הוא אמר.

בסוף הטובים ניצחו, אם תהיתם.

כמו בכל שנה הוענקו גם השנה ביום העצמאות פרסי ישראל. הטקס התחיל בנאום של שר החינוך, גדעון סער. משום מה הוא הקדיש חלק מנאומו כדי לפאר ולהלל את ממשלת ישראל הנוכחית ובמיוחד את העומד בראשה, בנימין נתניהו. קצת מיותר לטעמי אבל ניחא.

מצאה חן בעיני שבירת הקו הקבוע של הטקס כאשר ניתן הפרס לפרופ' דליה כרמי כהן. היא מרותקת לכסא גלגלים. לכן, כאשר היתה אמורה ללכת לשולחן המכובדים ולקבל את התעודה כמו שאר הזוכים, במקום זאת הלך מעניק הפרס - גדעון סער, אל מקום מושבה ולא הטריחו אותה עם הכסא.

לא הבנתי למה יעקב אחימאיר קיבל פרס. אמנם הוא איש מכובד וקריין ומראיין מצוין, אך מה הוא עשה מעבר לכך? הוא איש מפורסם שעושה את תפקידו כהלכה. לדעתי על זה לא מגיע פרס ישראל.

הרשים אותי במיוחד עזריה אלון. בשנות החמישים, כשהמדינה היתה עוד בחיתוליה ובאמת התעסקה בבעיות קיומיות, כבר אז הוא הבין את הצורך בשמירה על הטבע והסביבה בארצנו. גם מבחינה עולמית/תרבותית הנושא עוד לא היה ממש בתודעה כמו היום. עד היום אני שומע אותו מגיש פינה ברדיו. הוא ניגש לנושאים באופן מקצועי, לא רומנטי ולא רגשני. באמת מפעל חיים ראוי לפרס.