לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

משחרר לחץ


בלוג של ביקורת. על סרטים, חיים, מתים ומה שיבוא.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דה בוגי מן


למה שר החוץ, יעלון, התבטא בחריפות כזאת נגד קרי, שר החוץ האמריקאי?

השאלה הזאת הטרידה אותי מאז ששמעתי על זה בחדשות. צריך להיות ממש חסר כל מודעות פוליטית ודיפלומטית כדי להגיד דבר כזה. אני רוצה לקוות ששר הביטחון הישראלי לא כל כך אטום.

אז פיתחתי תאוריה, אולי הזויה משהו. תשפטו לבד.

המשא ומתן עם הפלסטינאים לא מתקדם כמו שצריך. שני הצדדים טיפסו על עצים ולא יודעים איך לרדת. ארה"ב, באמצעות ג'ון קרי, לא מצליחים לעזור במילים יפות להביא את הצדדים לעמק השווה. עכשיו הם מוציאים את המשור ומאיימים פשוט לכרות את העצים. אז ישראל רוצים להכין מצע רך לנפילה.

השיטה היא ע"י הרגזת האמריקאים כך, שנצטרך לפייס אותם בכך שנוותר עוד קצת לפלסטינאים וכך יתאפשר הסכם שלום.

עכשיו - בוגי, נודה על האמת, לא מועמד להיות ראש ממשלה אף פעם בעתיד. חוץ מבטחון אין בו כלום. אפילו לא חוץ. הייתי מדמה את הרגישות האנושית והחברתית שלו לבול  עץ. אולי הוא שר ביטחון מצויין. יותר מזה הוא לא יוכל להיות. אפילו לא שר רווחה. לכן הוא נבחר לעצבן את האמריקאים. לחצות את הקו האדום של הדיפלומטיה האישית. הוא השתלח. האמריקאים זועמים. הישראלים מתחילים להזיע ולהתנצל.

עכשיו צריך לחכות קצת ולראות מה יהיה בעתיד הקרוב.

נכתב על ידי , 15/1/2014 18:48   בקטגוריות אל תאמינו לאף מילה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



:(


הייתי בערך בן 10 ב1940. בכפר קטן במערב צ'כיה.
יום אחד נכנסה ילנה השכנה בהתרגשות ואמרה לאמא שהם באו לחפש אותי. היא ואמא התחילו לבכות ואני לא הבנתי למה. אחרי כמה דקות נכנסו שני חיילים גרמנים. באותו זמן הגרמנית שלי לא היתה טובה במיוחד. רק הבנתי שהם רוצים שאבוא איתם. הם רוצים לקחת אותי מהבית, מההורים.
התמונה האחרונה שאני זוכר מהבית היא של אמא ואבא ושתי האחיות עומדים ובוכים, בעוד אני צורח במכונית המתרחקת. החייל לידי אמר לי תרגע. הם עוד יהיו גאים בך.

בשנים הבאות חייתי בתוך בית אחזה מבודד, בכפר בגרמניה. אז לא בדיוק הבנתי איפה אני נמצא. איתי היו עוד כמה עשרות בודדות של ילדים בגילאים חמש עד 17. טיפלו בנו יפה. היו לנו לימודים מסודרים וכמה משרתות שיכולנו להתעלל בהן. אמרו לנו שאנחנו הנבחרים. אנחנו נועדנו להיות הורי האנושות החדשה. מולידי הגזע הארי. הסבירו לנו שהעולם מורכב מכמה גזעים, הנחותים שבהם היהודים והנעלים ביותר הם הארים. כולנו הינו גבוהים וחסונים. רובנו בלונדינים. ארים.
בשנתיים הראשונות ניסיתי לברוח כל הזמן. התגעגתי הביתה בטרוף. בכל פעם תפסו אותי והחזירו אותי בכח. נתנו לי הרצאה של כמה שעות. למה אתה רוצה לחזור? המשפחה שלך הם כמו חזירים. כאן יש לך את האפשרות להגיע לגדולה. להיות חלק ממפעל ענק, שישנה את עתיד העולם.
בסוף הבנתי שאני כבר לא זוכר לאן אני רוצה לברוח.
לאחר 4 שנים הינו על פסגת העולם. ידענו שאף אחד בסביבה, חוץ מהמנהל, לא יכול לנו.
יכולנו לרצוח את המשרתות ואפילו לא להענש על זה. ידענו שזו חובתנו הלאומית להתייחס לכל מי שבא איתנו במגע בזילזול. כולם כפופים לנו, נועדו למלא את רצוננו.
ואז, תוך שבוע, הכל נגמר. המורים והעובדים התחילו להיות עצבניים ומפוחדים. מדי לילה כמה מהם נעלמו. יום אחד הופיעו חיילים אחרים, לא גרמנים. הם לא היו ארים וחלקם אפילו שחורים! ראינו שכולם מפחדים וניכנעים להם. אבל אנחנו ארים! לנו לא נותנים פקודות!
המכות שקיבלנו הכניעו אותנו במהירות. חברי הטוב, תומאס, שכב הרוג לידי.
זו היתה הטראומה השניה בחיי. מפסגת העולם הפכתי לכלב. לאסיר. כל מה שהאמנתי בו התמוטט ונעלם בשניות.
את כל מי מאתנו שהיה מתחת לגיל 18 שלחו לבתי יתומים. הגרמנים מביננו הוחזרו ראשונים להוריהם (שחלק הספיק כבר לשכוח). השאר היו פחות ברי מזל. מי זכר מאיפה באנו? מי ידע איפה הרשימות והמסמכים?
נשארתי יתום בודד, בלי זהות, בלי תקוה. ההבטחה הגדולה של חיי איכזבה. ואני רק בן 14.

היום, אני איש זקן. איש רגיל, שחיי חיים של בן אדם רגיל. לא תבדילו ביני לבין עשרות אנשים אחרים שתראו ברחוב. ועדיין, כל מי ששומע עלי, לוחש מאחורי גבי:
"זה אחד מהילדים המיוחדים של היטלר. אחד מהנאצים שלו."
אבל אני לא! גם אני סבלתי בתקופה הנוראה ההיא. הייתי רק ילד קטן ואבוד, שלא הזיק לאיש.
כל מה שרציתי היה לחזור לאמא.
נכתב על ידי , 12/11/2006 21:38   בקטגוריות אל תאמינו לאף מילה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סתם שמן


"אתה סתם שמן" אמרו לו הוריו בגיל שבע. "המכנסיים החדשות שקנינו לך אתמול כבר לא נסגרות".
"אתה סתם שמן" צחקו עליו הילדים בכיתה ה'. "המכנסיים כבר לא נסגרות עליך".
"אתה סתם שמן" נזף בו המדריך בטיול הצופים. "רק אתמול המכנסיים האלה התאימו לך".
"יא חתיכת גוש שומן!" צעק עליו המפקד בצבא. "לצהל אין תקציב לעשות לך זוג מכנסיים חדשות כל שבוע".
"אתה סתם שמן" אמר לעצמו כשהסתכל בראי בבוקר במלון בטיוואן. ולהפתעתו המכנסיים נסגרו בלי בעיות.
"אתה עדיין שמן" אמרו הוריו באכזבה, שבוע אחרי שחזר. אבל הוא ידע. הוא ראה. מאוחר בלילה, כשחשבו שהוא ישן.
הוא שמע אותם. צוחקים, מתכננים.
הוא ראה אותם גוזרים ותופרים.
ראה אותם מצרים את המכנסיים שלו.
נכתב על ידי , 1/1/2006 22:32   בקטגוריות אל תאמינו לאף מילה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

מין: זכר

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסטאטלר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סטאטלר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)