היום הגיע ה"לתמיד" הזה.

אני אגיד ת'אמת..ציפיתי לרגע הזה.והרבה. ליום שבו רוב השכבה "תתאחד" בשנית ותראה את ההפקה שרובינו העלינו יחד.

אז נכון, אני לא אוהב את כולם

ונכון שיש כאלה שממש לא בא לי לראות

ונכון שהיו חיוכים מזויפים וחיבוקים שקריים ......

אבל כל זה תמיד יהיה זיכרון, כחלק מהשכבה. גם זכרונות רעים וגם טובים.

והיום הזה סופסוף הגיע.

ס"ב,או לפחות רובה, התכנסה באשכול הפיס של תיכון קריית חיים וצפינו במחזמר- סוף מעשה במחשבה תחילה.

בסדר , בסדר. יא קטנוניים. העריכה והצילום לא היו להיט. אבל עדיין תמיד יהיה הזיכרון שלנו. איכשהו ואיפשהו.

ועם כל זה אני מרוצה.

נכון שהתיכון נגמר לפני די הרבה זמן, אבל אז הייתה הרגשה מוזרה ולא ברורה.

והיום -

סגרתי 12 שנה, הפעם עם חיוך ואופטימיות.

וגילי- כמו שציינת "אילו יכולתי לבקש עכשיו, דבר אחד ואחרון: שנחייך כל פעם כשנביט באלבום עם התמונות...."

שתמיד נוכל לחייך על התקופה שהייתה, לא להצטער עליה ולא להתגעגע אליה. כי יש הרבה דברים הלאה.

רק לשקוע מדי פעם בחיוך על העבר .

ועכשיו, אחרי ההקרנה. יש כימותרפיה (סליחה. זה ממש מצחיק אותי כל פעם מחדש.)

ס"ב, כנראה שלתמיד :)

"הנה הם באים, ימים של שקט. כבר שכחתי איך שהם נראים...."