הרבה זמן לא כתבתי, לא כתבתי באמת.

אני באמת חושבת שאני משתגעת. זו לא אני, אני כבר לא בודקת ומחפשת ומחטטת, במיוחד בחיים של מישהו אחר, מישהו שהוא לא שלי. מישהו שאני לא רוצה שיהיה שלי. עברתי את השלב הזה. עברתי את השלב הזה מזמן. אני כל הזמן חושבת שאני צריכה למצוא משהו, משהו שיגרום לי להרגיש שמה שהיה בנינו לא היה סתם.

אבל הוא שקרן פתולוגי שמתקשר אליי בארבע לפנות בוקר שבוע ברצף ואז משקר לגבי זה. ומה זה בכלל יעזור לי לבדוק על החברה החדשה שלו? לראות תמונות שלהם ביחד? תמונות שלהם יוצאים ונהנים, when I never got treated this way, כש'אני לא אוהב להצטלם'. וזה למה אני מחטטת.

אולי אני מזוכיסטית, אבל אולי הייתי מרגישה יותר טוב אם הייתי יודעת שהוא אומלל עכשיו, אוכל סרט על 'מה עשית ואיך דפקת את זה'.
חודשים רבים כאבתי על המשפטים שהוא אמר, ובעיקר, שזו לעולם לא הייתה אני שהוא בחר לפנות אליה. גם לא אחרי כ"כ הרבה זמן. מעולם לא כאבת כשכאב לי, ואני תמיד כאבתי איתך. זו מעולם לא הייתה אני.

ואז אני מבינה, עכשיו כשאני עם מישהו שמסדר את המיטה כשאני יוצאת לצחצח שיניים, כשאני עם מישהו שבא איתי להכין ארוחת בוקר במקום לשבת מול המחשב כשאני מכינה לבד, מישהו שיודע איפה הנייר מגבת נמצא במטבח בלי שאני בכלל אגיד לו. עכשיו אני מבינה, שלמרות שנתתי את כל כולי, את כל מה שיכלתי לתת לבן אדם-

שזה מעולם לא היית אתה.

ואני רוצה להיות טובה יותר, לא בשביל שום אף אחד מיוחד, אלא בשבילי. להצליח, לחשוב ולהנות ולצייר דברים מקוריים. אני מתגעגת אליי, אל איך שהייתי לפני.

ובעצם איך שאהיה שוב, עוד חודשיים.