לוויתן קטן

אני- יוסי אברג'יל, בן 18 מגבעת אולגה, אני ילד תכול עיניים קצת נמוך אמן ויוצר בנשמתי, אני לא פאנק, לא ערס ולא נעליים, אני ה"לא מוגדר", אני אמיתי ! מרגיש שלם, בעיניי לא הבגדים או המראה עושים את הבן-אדם, אני עושה מה בראש שלי ואיך שבא לי...

לקום בבוקר, ללכת לבצפר, לחזור הביתה, לאכול משהו, לעשן בלי סוף, לעשות קצת מוזיקה ובערב אולי לצאת לאנשהו...זאת בערך שיגרת החיים שלי. רק חבל שלא ידעתי ששיגרה זה דבר שיכול להשתנות כל כך בקלות...

וככה החיים השגרתיים שלי קיבלו תפנית..

הכל התחיל ביום רביעי האחרון, קמתי בבוקר-כרגיל, הלכתי לבצפר-כמו בדרך כלל, חזרתי הביתה, אכלתי, עישנתי בלי סוף- בקיצור,שום דבר שונה מהיומיום הרגיל שלי, רק שבאותו ערב קיבלתי טלפון:

-"הלו?"

-"יוסי מה קורה אחי?"

-"ואללה סבבה, מה איתך בן?"

בן- אחד האנשים הנדירים, שותף שלי בהרכב שעוד תשמעו עליו הרבה "סטייל". ילד נמוך, שחום, עם אף סולד..חבר טוב שלי.

-"בסדר...תקשיב פתחו איזה פאב חדש באזור, בא לך ללכת לבדוק אותו?"

-"יאללה!! עם מי נוסעים?"

-"עם הג'מע הרגילה, תהיה מוכן ב11 אני בא לאסוף אותך!"

-"סבבה אחי, יאללה דבר איתי"

-"יאללה ביי" וניתקתי את הטלפון.

אחרי שעות ארוכות של ציפייה השעון הראה עשר ורבע וכמו כל גבר ממצוע שיוצא התחלתי להתארגן..

כשיצאתי מהמקלחת נעמתי מול הארון בתהייה מה ללבוש, אחרי שלבשתי את ההופעה הכי כובשת שיש  לי בארון, סידרתי את השיער, התזתי על עצמי קצת מהבושם האהוב עליי ושמעתי את בן צופר לי בחוץ, לקחתי את הסיגריות, את הארנק ואת המפתחות שלי, בדרך החוצה הודעתי לכל  מי שבבית " אני יוצא , אל תחכו לי ותוציאי מפתח!!! בייי".

נכנסתי לאוטו ואסף חיבק אותי ושאל: "התלבשת ככה לכבודי? באמת שלא היית צריך!!"

"אסף" עניתי "תמיד הייתי מאוהב בך...רק עכשיו הבנת?" "אוקיייייי" אסף הוסיף והוריד את היד שלו ממני.

אסף- ילד תימני, עם קול מדהים, גבוה...בקיצור ילד יפיפה וחבר קרוב.

ישבתי האוטו עם הרגשה מעורפלת...כאילו הבטן שלי צעקה שמשהו לא טוב הולך לקרות..

כשיצאנו מהאוטו נתתי את הארנק שהחליק לי מהכיס כל הזמן לאסף. נכנסנו לפאב , הסתכלתי מסביב, חיפשתי אנשים מעניינים תוך כדי שאני מדליק עוד סיגריה. התיישבנו ליד הבר והזמנו לשתות, אחרי כמה כוסות שמתי לב לבחורה שישבה בקצה השני של הבר. בחורה יפייפה, עם שיער שחור חלק ועיניים כחולות, כמעט אפורות, היא הייתה מאופרת באיפור שחור שכל כך הלם אותה, היא לבשה סקיני ג'ינס אפור עם נעל עקב שחורה וחולצה  שחורה שחשפה את הכתפיים שלה ומתחת לבשה גופייה רודה עדינה כזאת. היא הסתכלה עליי והתהפנטתי, לא יכולתי להוריד את העיניים ממנה, הייתה בה מאין מיסטוריות מושכת כזאת.

החלטתי לגשת אליה, לגמתי את מה שנשאר מהמרטיני שלי וקמתי לכיוונה, התיישבתי לידה ושאלתי:

-"אם אני ישאל אותך אם את באה לפה הרבה זה יהיה בנאלי מידי?"

-"פשוט תשלם על הדרינק הבא יוסי"

עיניי נפקחו לרווחה "איך את יודעת איך קוראים לי?" שאלתי המום

היא חייכה וענתה "נפל מהכיס של החבר שלך הארנק , אז הסתכלתי בתעודת זהות לראות של מי הוא".

-"אההה... נבהלתי לרגע, חשבתי שאת קוראת מחשבות או משהו"

היא הסתכלה עליי במבט רציני מידי ואמרה "אני לא קוראת מחשבות..אני מכשפה"

-"שתית יותר מידי היום אה?" אמרתי וצחקתי..היא צחקה אחריי.

אחרי דרינק או שתיים היא שאלה אותי "תגיד..בא לך להעלם מפה?"

-"אין לי פה אוטו ואני גר די רחוק" עניתי בהיסוס

-"זה בסדר" היא אמרה "לי יש כאן אוטו ואני גרה קרוב..מאוד קרוב" והפשיטה אותי במבטים שלה בלבד.

-" אז למי אנחנו מחכים?" שאלתי " אני רק יודיע לחברים שלי ואני בא"

היא בתגובה הנהנה בראשה כאילו נותנת לי אישור ללכת.

-"בן אחי אני הולך" אמרתי והסתכלתי עליה "אל תחכו לי, אני בפלאפון אם יש בעיות"

-"סבבה אחי..רק תשמור על עצמך" בן ענה לי, חייכתי אליו

-"אסף נשמה, את המפתחות שלי.." אסף הושיט לי את המפתחות וחיפש את הארנק, הראתי לו שהארנק אצלי והוספתי "אני מקווה שעל חברה שלך אתה שומר יותר טוב.." אסף תפח לי על הבטן ואמר "בהצלחה".

-"שנלך?" שאלתי את הבחורה, היא קמה מהכיסא והלכה לכיוון היציאה ואני אחריה. נכנסנו לאוטו ונזכרתי שאני בכלל לא יודע איך קוראים לה "חגורה!" היא אמרה לי, חגרתי את עצמי ושאלתי אותה:

-"תגידי את אולי רוצה לגלות לי איך קוראים לך?"

-"כרגע..ממש לא". כל הדרך לבית שלה הייתה שקטה..לא החלפנו מילה..רק מבטים.

האוטו נעצר לאט לאט, היא הרימה את הארמברקס, השתחררה מהחגורה ואמרה לי "אתה יוצא?" שחררתי את החגורה ויצאתי מהאוטו לכיוון הבית שלה, הייתה לה דירה משלה. "בת כמה את שיש לך דירה משלך?"

-"אני יב'ניקית, כמוך לא?", לא עניתי וצעדתי לתוך הבית "ברוך הבא למקדש הפרטי שלי" והראתה לי את הכניסה עם היד. נכנסתי פנימה וכל הבית שלה היה מלא בלוכדי חלומות, נרות ריחניים, קטורת על כל סוגיה, בובות וודו מוזרות עם סיכות נעוצות בתוכן ועל הקירות היו כמה ציורים של תנוחות מהקמא- סוטרא.

נכנסנו לחדר שלה, הקירות היו צבועים בצבע בגוונים של צבע בורדו, מיטה זוגית עם המון בובות פרווה, על הקיר היה תלוי פוסטר של נירוונה ובפינת החדר הייתה גיטרה קלאסית ומתחתיה קלסר גדול מלא בשירים.

-"אתה רוצה לשתות משהו?" היא שאלה ולרגע הפסקתי להסתכל על הבית והפנתי את המבט לכיוונה "כן..מה יש לך?" שאלתי והיא כבר הושיטה לי בקבוק בירה, היא הסתכלה עליי וחייכה, חייכתי בתגובה. היא לא הורידה את העיניים ממני ועוד לפני שהספקתי לפתוח את בקבוק היא התנפלה עליי בנשיקה,עברה בי צמרמורת שאי אפשר לתאר הרגשתי את הדופק מתגבר, הבקבוק החליק לי מהיד והיא כבר התחילה להוביל אותי למיטה. היא זרקה אותי על המיטה מורידה לי את החולצה ומנשקת אותי תוך כדי שהיא מסירה את החגורה ואני שוכב שם בלי יכולת לעשות כלום כי היא פשוט לא נותנת לי, ובבת אחת היא מפסיקה הכל וקמה לכיוון הארון, לא היה לי אוויר אפילו כדי להרים את הראש כדי לראות מה היא עושה, התנשפתי כל כך מהר שכבר הייתה לי סחרחורת מכמות האדרנלין שזרם לי בגוף. היא חזרה למיטה וחייכה חיוך ערמומי, "מה מסתתר מאחורי החיוך הזה?" שאלתי כשהצלחתי להסדיר את הנשימה, "תכף תראה" היא ענתה וביקשה שהעצום את עיניי, עצמתי את העיניים והיא קשרה אותן בפיסת בד שחורה, "אוווו קינקי משהו" אמרתי ושמעתי אותה צוחקת "זאת רק ההתחלה" אמרה והתיישבה עליי, היא תפסה את ידיי וקשרה אותן למיטה, משאירה אותי רק עם הבוקסר שלי, ושוב חזרה לנשק את כולי והשפתיים שלה נוגעות לא נוגעות בשלי וכשאני מתרומם לנשק אותה היא מחזירה אותי שוב למצב של שכיבה. רעדתי כשהיא התחילה להתחכך בי, בסופו של דבר היא הורידה גם את הבוקסר, הרגשתי כמו גוש בשר כשהיא עליי עולה ויורדת וקצב הנשימות מתגבר ופעימות הלב מתחזקות, היא לאט לאט התחילה להשמיע אנחות וגניחות שהולכות ומתחזקות. בחיים שלי לא הרגשתי ככה עם בחורה, כל כך לא רציתי שייגמר והיא עליי משנה תנוחות בלי סוף ואני שוכב שם חסר אונים בלי יכולה לעשות או ראות משהו.

הגוף שלי התחיל להתעייף  לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר הייתי כל כך מותש וחלש שכבר לא יכולתי לשלוט בעצמי ושניות לפני שגמרתי היא התירה את כל הקשרים והרגשתי שוב את האדרנלין מתחיל לזרום בגוף.

התרוממתי והפכתי אותה, סוף סוף היא למטה, ואני גוער מעליה מבין כמה היא מסופקת רק מהבעות הפנים שלה, אחרי כמה דקות חזרה שוב התשישות הזאת לגוף שלי...הפעם גמרתי. נשכבנו על המיטה מתנשפים ומזיעים, הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר שש, החלטתי לישון קצת...אני והיא נרדמנו.

"אחחחחחחחחחחח" צרחתי כשהתעוררתי מהרגשה כאילו תקועה לי סכין בכף היד, פתחתי את העיניים והיא ישבה על המיטה כשביד היא מחזיקה בובה בדמותי עם סיכה נעוצה בכף היד.

הסתכלתי שוב על השעון, הפעם השעה הייתה 11 בבוקר.

-"בוקר טוב ישנוני" היא אמרה

-"מה...מה, מה יש לך ביד?" שאלתי והתיישבתי על המיטה עם כאש ראש מטורף,

-"מה?...זה?" היא שאלה והצביעה על הבובה "סתם..בובה" אמרה עם חיוך מרושע על הפנים

-"אההה" התחלתי להגיד "איך אמרת שקוראים לך?" נזכרתי שאני אפילו לא יודע איך קוראים לה, תוך כדי שאני מתלבש ואוסף את הדברים שלי מהרצפה.

-"לא אמרתי" היא ענתה "קוראים לי סתיו" היא אמרה וליטפה את העורף של הבובה, צמרמורת עברה בי כשהרגשתי את הליטוף גם בעורף שלי, "סבבה...סתיו את מ-ו-ז-ר-ה!" אמרתי לה ודאגתי להדגיש כל אות במילה, הכנסתי את הרגל לנעל וברחתי משם. כשיצאתי מהבית שלה נזכרתי שאני בלי אוטו ושממש לא בא לי שהסתיו הזאת תחזיר אותי הביתה, התחלתי ללכת לכיוון הבר, לפחות ממה שזכרתי מאתמול בלילה..

-"הלו בן?"

-"אה אחי"

-"תגיד, אתה יכול אולי במקרה לבוא לקחת אותי מהבר?"

-"יוס, איזה בר, מה אתה מסטול 11 בבוקר!"

-"אני יודע אחי, עזוב היה לי קטע הזוי עם ההיא מאתמול. אתה יכול לבוא לקחת אותי?"

-"בטח מה זאת אומרת, חצי שעה גג אני שם"

-"תודה בן"

-"נוו שטויות בשביל מה יש חברים עם רישיון ואוטו?"

בזמן שחיכיתי שבן יבוא (מה שכמובן היה הרבה יותר מחצי שעה) הסתכלתי על כף היד שלי, תהיתי מה קרה, זאת אומרת, שזכיתי לבובת וודו בדמותי.

-"אוווווו! ברוך מחייה המתים!!" אמרתי לבן שסוף סוף החליט להגיע

-"סליחה אחי, איבדתי תחושת זמן"

-"זה בסדר רק בוא נעוף הביתה"

-"יוס, אחי, מה קרה?" בן שאל ואני סיפרתי לו הכל! כמה היא יפה, כמה טוב היא מנשקת, איך אין לה אלוהים במיטה, על הבית ההזוי שלה, על הבובה שהיא דקרה כדי שאני יתעורר..בום! אני ובן פתאום שמענו רעש של התנגשות ועל השמשה של האוטו עף בנאדם התגלגל על הגג ונפל מאחורי האוטו. שנינו יצאנו במהירות מהאוטו כדי לראות אם הבנאדם בסדר. "יוס, אתה בטוח שהתנגשנו במישהו?" בן פתאום שאל, "מה אתה שואל שאלות מטומטמות ברור שהתנגשנו במישהו" אמרתי והתקדמתי לכיוונו "פאק" אמרתי כשראיתי שהכביש בעצם ריק...

-"יואוווווווווו!! זה לא קורה ליייי!!" אמרתי והחזקתי את הראש, בן עשה פרצוף של לא מבין, מחכה להסבר,

-"זאת הפאקינג סתיו הזאת..אני אומר לך, היא מנסה להתעסק לי עם השכל, היא מנסה לשגע אותי" אמרתי עם דמעות בעיניים "למה אני לא יכול פאקינג פעם אחת להזדיין עם מישהי בלי שהיא תשגע אותי..ל-מ-ה?" התיישבתי על הכביש מרוב ייאוש, כבר לא היה לי כוח לכלום, רק רציתי להתקלח, לישון ולא לקום!

-"ברצינות היא מסוגל לעשות דבר כזה?" בן שאל אותי כשנכנסנו לאוטו

-"תקשיב אם הבחורה יכולה להכאיב לי דרך בובה אז אני מאמין שהיא מסוגלת ליותר".

כשהגעתי הביתה לא דיברתי עם אף אחד, נכנסתי למקלחת, ניסיתי לקלף אותה מעליי, פשוט שקעתי באמבטיה, אחרי שיצאתי מהמקלחת, נכנסתי לחדר שלי, זרקתי על עצמי בוקסר ונכנסתי לישון.

כשהתעוררתי הרגשתי כאילו אני שוחה בשלולית, התיישבתי וראיתי שכל המיטה שלי מכוסה בדם ושכף הרגל שלי חתוכה לאורך, התחלתי להילחץ ופתאום הרגשתי מיליון סכינים ננעצים לי בחזה לא יכולתי לנשום, לפתע היה צלצול בודד בדלת, פתחתי את הדלת ועל המפתן הייתה תלויה הבובה שלי עם כף רגל חתוכה לאורך והמון סיכות נעוצות בחזה, על השטיח היה פתק שאמר "ליוסי באהבה".

הראתי את הבובה והפתק לבן, את הפרצוף ההמום שהוא עשה אני לא חושב שיש מספיק מילים בעולם לתאר.

-"בנאדם..זה פאקינג הזוי!!" בן אמר מוכה בהלם מוחלט, לא מאמין למילה שיוצאת לי מהפה.

-"נו בן! מה נראה לך? שאני יעשה בובת וודו בדמותי יכשף אותה והתעלל בעצמי? נשמע לך יותר הגיוני?"

-"אבל בכל זאת, מישהו יכול להיות כל כך פסיכופטי?" בן שאל כאילו התעללות עצמית באה בחשבון.

-"מסתבר" עניתי בקרירות

-"אז יוס..אנ'לא מבין..למה אתה לא הולך למשטרה?" בן שאל בתמימות

-"ת'אמת...לא חשבתי על זה בכלל".

יום למחרת הלכתי למשטרה, אני לא מאמין שלא חשבתי על זה לבד!!

נכנסתי פנימה ואמרתי לפקידה שאני רוצה להגיש תלונה.

-"כן אדוני, על מה אתה רוצה להגיש תלונה?"

-"על אישה פסיכופטית!!"

-"בסדר אדוני, אבל מה היא עשתה לך שאתה רוצה להגיש תלונה?"

-"אממ..התעללות! הסתיו הזאת התעללה בי דרך בובות וודו!!!" אמרתי והפקידה הסתכלה עליי בחוסר אמון

-"איך אמרת שקוראים לה?"

-"סתיו"

-"שם משפחה יש לבחורה שלך?"

-"אני מניח שכן..אני  פשוט לא יודע אותו.."

-"ואיפה היא גרה?"

-"את מכירה את הבר החדש שפתחו באזור?" הפקידה הנהנה בחיוב "אז 500 מטר אחרי בערך"

הפקידה פתאום התרוממה ושאלה אותי בעניין "איך אמרת שקוראים לה? סתיו?" הפעם אני הנהנתי בחיוב "שנייה אני באה" היא אמרה לי ונעלמה משם מהר. אחרי כמה דקות היא חזרה עם תיק משטרתי ביד ונתנה לי אותו, "תקרא את זה!! אל תשאל מה יש שם רק תקרא את זה..ולא פה!!אל תקרא את זה פה!!" היא נראתה מפוחדת מאוד. לקחתי את התיק ונכנסתי לאוטו, נסעתי לבית של סתיו, כשהגעתי לא היה שם כלום! לא הבית לא האוטו ובעיקר לא היא! יצאתי מהאוטו מתוסכל עם התיק ביד, החזקתי את הראש, זה היה פשוט יותר מידי.

התיישבתי שמה באמצע שום מקום והתחלתי לקרוא את התיק, הייתה שם תמונה שלה, לא שפויה אבל כל כך יפה. קראתי את מה שהיה כתוב :סתיו כהן, נולדה ב28.10.87, נעצרה כמה פעמים על תקיפת שוטר, ב-28.5.2005 נחטפה, הוחזקה בשבי יומיים, נאנסה ונרצחה באכזריות....לקח לי כמה שניות ופתאום הפנמתי..נרצחה??? המשכתי לקרוא וגיליתי שהמקום שבעצם הכל קרה היה כמה מטרים ממגרש חניה ישן שהיום יש בו בר, היא עברה התעללות בכישופים ובובות וודו ומתה מוות אכזרי ואיטי, אבל בעצם על זה לא משנה..כי הבנתי שלא משנה כמה אמיתית היא הייתה או איך הארנק שלי הגיע אליה או כמה טוב היא מנשקת או כמה מעולה היא במיטה..דבר אחד תמיד ישאר איתי..

                                שכבתי עם רוח!!!!!! פאק..

נ.ב - הסיפור לא באמת מבוסס על סיפור אמיתי אלא על שיר שהוא כתב מזמן..