לוויתן קטן

את יושבת לידו ואת כל כך רוצה שיחבק, שלפני שאת הולכת יתן לך נשיקה אמיתית ולא אחת על הלחי, שיגיד לך שאתה הבחורה שהוא רוצה להתאהב בה, שלא יספר לך על ההיא ועל הזאת. שישתוק, שינהג, שישים מוזיקה טובה ויחזיק לך את היד, שיצחיק אותך, שירגש אותך. הלב שלך כבר מזמן שכח מה זאת אהבה, ואת? את צמאה לתחושה הזאת שוב, לצמרמורת שעוברת בגוף כשהוא מנשק אותך, לחיוך הדבילי שעולה בלי סיבה, לפרפרים הבלתי מוסברים האלה בבטן.ואת כל כך רוצה לאהוב..את רוצה לאהוב אותו אבל זה בלתי אפשרי...את לא מוכנה לפתוח את הלב שלך למישהו שישבור לך אותו שוב, הרי את רק סיימת לאסוף את החתיכות..ואולי את סתם רגשנית, אולי את סתם מכריחה את עצמך להרגיש  משהו, משהו שבעצם לא קיים, הכמהות הזאת, הצמא הזה לחוות שוב את הריגוש הזה, את הסיכון הזה שיש בלאהוב אדם אחר, בלאהוב אותו. והרי את יודעת למה זה קורה, כי הוא מטריף אותך, הנשיקות שלו עושות לך חשק לא להרפות, המגע של גופו על גופך מטמטם אותך, כי את יכולה לטבוע בתוך העיניים הירוקות שלו, כי הוא כל מה שאי פעם חיפשת בגבר וחשבת שלא קיים, ואת יודעת שאסור לך להרגיש אליו כלום כי הוא קרוב אלייך, קרוב יותר מידי בשביל לעזוב, את עשית את עצמך כזאת נהיית, אטומה לאהבה, עכשיו את לא יכולה להתלונן..את לא יכולה להאשים אף אחד, את הכרחת את עצמך להיות כזאת..כי את הפכת להיות בנאדם של סקס מזדמן..מתי שרק אפשר,אם מי שרק אפשר.. בגלל זה את בוגדת שוב ושוב, תסתכלי על עצמך..הפכת להיות בנאדם שנשבעת שבחיים לא תהפכי להיות...תסתכלי על עצמך..את לא בנאדם..את הפכת את עצמך לחתיכת בשר..איכותית..אבל זולה.