חזרתי הביתה ברגל, בזמן שבחוץ ירד גשם
הקור לא הפריע לי, הרוח לא עצרה בעדי הגשם לא הרתיע אותי, חיפשתי את עצמי.
הטיפות הקטנות נפלו עלי בכבדות, והשאירו עלי כתמים
והרחוב היה אפוף במין חניקות רומנטית כזאת
היה חשוך אך האורות בבתים האירו את הרחוב בצורה מעומעמת
ודווקא אהבתי את זה.
הריח של הגשם כיסה את כל העיר, נשמתי את הריח אל תוך הריאות שלי
נשמתי כל חלקיק נקי וטהור וכשנשפתי כל הזוהמה שבתוכי צפה על האוויר הנקי
המשכתי לפסוע מפלסת את דרכי מבין השלוליות וכשהרמתי את פני לעבר הרחוב
הייתי לבד.
איש לא היה ברחוב, לגמרי לבד, אפילו ראיתי את האופק שכל כך ניסיתי לראות כבר שנים.
והרחוב היה שקט כאילו שהרגע הזה תוכנן, כאילו הדממה הזאת קראה לי לתוכה.
לרגע עצרתי במקום עצמתי את עייני, עין אחר עין, ונתתי לרוח לנשוב על פני.
ולא היה אכפת לי מהקור,רציתי רק להרגיש שוב חופשיה. שוב אני.
להניח מאחורי את הזיכרון והכאב, ולאפשר לעצמי לנשום קצת.
לקחתי נשימה עמוקה , ולא נשפתי בחזרה אגרתי את האוויר בתוכי
ולרגע הרגשתי מרחפת, או ריקה במילים אחרות.
והעלים נשרו מן העצים בצורה מהירה, ובאיזשהו מובן גם אני נשרתי אחירהם.
אני מזמזמת לעצמי איזה שיר מוכר, ולרגע זה כל כך מתאים.
והדרמטיות משתלטת עלי ולרגע זה נדמה שזה גם זמן מתאים לתת לדמעות להתפרץ
ולשבור את השתיקה המכניעה והאטומה של הרחוב הזה.
אבל אני אומרת לעצמי שהגיע הזה לחייך, ולקבל מה שיש.
אז אני זורקת לעצמי איזה חצי חיוך, וממשיכה ללכת שהצדל שלי נגרר אחרי.
אני פוסעת בצורה איטית נותנת לדרך להוליך את רגלי, להוביל אותי.
ואלה אותם צעדים מוכרים באותו שביל מוכר, באותו רחוב מוכר.
לרגע עצרתי בצד, הרגשתי את עצמי כהולכת לאיבוד.
לרגע לר ידעתי ולא הייתי בטוחה מי אני?
מעדתי לשבריר שנייה, ולרגע פתחתי את עייני...האנשים והרעש חזרו לרחוב,
הגשם פסק, האורות נדלקו, העלים כבר לא נשרו....ואני המשכתי ללכת.
"...כמה זמן אני חולמת בהקיץ, משתדלת להציץ, אבל אין כלום בעיניים.
גם מילים הן ריקות כמו האוויר שאני נושפת
כל הלילה נושמת ונושפת
מתאדה לשמיים..."
לפעמים, הייתי רוצה מישהו לדבר איתו
ולפעמים, אני רוצה שמישהו יקשיב לי
לפעמים, הייתי רוצה לדבר, בלי לפחד.
לפעמים, הייתי רוצה שמישהו יגיד משהו, ויתכוון אליו.
לפעמים, הייתי רוצה לדעת לאהוב.
לפעמים, הייתי רוצה לדעת לשנוא.
לפעמים, הייתי רוצה להאמין במשהו.
לפעמים, הייתי רוצה לפסיק להתגעגע.
לפעמים, הייתי רוצה לחלום.
לפעמים, הייתי רוצה להגיד את האמת.
לפעמים,הייתי רוצה לעבור גבולות.
לפעמים, הייתי רוצה לשבור מוסכמות.
לפעמים, הייתי רוצה להיות מישהי אחרת.
לפעמים הייתי רוצה להיות מי שאני באמת.
ועכשיו אני רק רוצה לצרוח, כל כך חזק, שזה יהדהד בראש שלי שעות, ימים, שבועות.
אבל כנראה שאני אמשיך לשתוק
"ככה הם רוצים אותנו ח-ל-ו-ל-י-ם"
[הצילו?}
אני מודעת לניגוד בין הפוסטים, אבל זה שאין פה אף אחד, להפך יש לידי אנשים
אבל זה מה שהופך את זה ליותר קשה, ויותר מסובך, זה מה שאוטם אותי מכל הכיוונים ולא נותן לי מנוחה.
זה מה שמקשה על החשיפה שלי, על האמת שבתוכי.
כולכם הרי למדתם להכיר קרן אחרת, חלקם גם למדו לאהוב אותה, ואני חושבת שהחשיפה תפהוך אותי להיות מישהי אחרת.
וזה כל כך קל ללכת לאיבוד, כי אני פשוט כבר לא מוצאת את עצמי במבוך הזה.
כבר שלושה ימים שאני מתרוצצת סביב עצמי, ולא יודעת מה לעשות, ולא מבינה איפה אני עומדת?!
אני רק מנסה להבין למה אני שותקת?
ולמה אני מפחדת מהחברים שהם שלי?
ואולי זה מה שצריך להפחיד אותי.
"In a manner of speaking I just want to say That I could never forget the way You told me everything By saying nothing..."
וכנראה שלא העזתי לראות את התמונה בשלמותה,
וכנראה שראיתי מה שנוח לי לראות.
כבר המון זמן שחסכתי מעצמי את זה
והגעתי למצב שאני כבר לא יכולה להשלים עם זה.
ופתאום זו כמו בועה שמתפוצצת בפנים.
השקט הזה שלך עוד יהרוג אותי
אבל זה בסדר, כבר מזמן השארת משהו מת בתוכי
זה קל לך להמשיך כאילו כלום לא קרה
זה קל לך, שזאת אני זו שנשארת להתמודד עם הכל...לבד
זה משחק כוחות, שהרי לא יגמר.
אבל הבטחתי לעצמי שהפעם זה לא תהיה אני.
you onle see what your eyes want to see
how can life be what you want it to be
[בימים האחרונים אני קצת חסרת שינה, בגללך, אני מוצאת בדאגה וחרדה, ורק רוצה לדעת שהכל בסדר, חשוב לי שתדע למרות שלעולם לא תקרא את זה,שאני דואגת לך ומתגעגעת]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
