לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

,People come and go and walk away but I'm not going anywhere



כינוי: 

בת: 37

ICQ: 169066444 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2005    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2005

מחשבות של חורף....


חזרתי הביתה ברגל, בזמן  שבחוץ ירד גשם

הקור לא הפריע לי, הרוח לא עצרה בעדי הגשם לא הרתיע אותי, חיפשתי את עצמי.

הטיפות הקטנות נפלו עלי בכבדות, והשאירו עלי כתמים

והרחוב היה אפוף במין חניקות רומנטית כזאת

היה חשוך אך האורות בבתים האירו את הרחוב בצורה מעומעמת

ודווקא אהבתי את זה.

הריח של הגשם כיסה את כל העיר, נשמתי את הריח אל תוך הריאות שלי

נשמתי כל חלקיק נקי וטהור וכשנשפתי כל הזוהמה שבתוכי צפה על האוויר הנקי

המשכתי לפסוע מפלסת את דרכי מבין השלוליות וכשהרמתי את פני לעבר הרחוב

הייתי לבד.

איש לא היה ברחוב, לגמרי לבד, אפילו ראיתי את האופק שכל כך ניסיתי לראות כבר שנים.

והרחוב היה שקט כאילו שהרגע הזה תוכנן, כאילו הדממה הזאת קראה לי לתוכה.

לרגע עצרתי במקום עצמתי את עייני, עין אחר עין, ונתתי לרוח לנשוב על פני.

ולא היה אכפת לי מהקור,רציתי רק להרגיש שוב חופשיה. שוב אני.

להניח מאחורי את הזיכרון והכאב, ולאפשר לעצמי לנשום קצת.

לקחתי נשימה עמוקה , ולא נשפתי בחזרה אגרתי את האוויר בתוכי

ולרגע הרגשתי מרחפת, או ריקה במילים אחרות.

והעלים נשרו מן העצים בצורה מהירה, ובאיזשהו מובן גם אני נשרתי אחירהם.

אני מזמזמת לעצמי איזה שיר מוכר, ולרגע זה כל כך מתאים.

והדרמטיות משתלטת עלי ולרגע זה נדמה שזה גם זמן מתאים לתת לדמעות להתפרץ

ולשבור את השתיקה המכניעה והאטומה של הרחוב הזה.

אבל אני אומרת לעצמי שהגיע הזה לחייך, ולקבל מה שיש.

אז אני זורקת לעצמי איזה חצי חיוך, וממשיכה ללכת שהצדל שלי נגרר אחרי.

אני פוסעת בצורה איטית נותנת לדרך להוליך את רגלי, להוביל אותי.

ואלה אותם צעדים מוכרים באותו שביל מוכר, באותו רחוב מוכר.

לרגע עצרתי בצד, הרגשתי את עצמי כהולכת לאיבוד.

לרגע לר ידעתי ולא הייתי בטוחה מי אני?

מעדתי לשבריר שנייה, ולרגע פתחתי את עייני...האנשים והרעש חזרו לרחוב,

הגשם פסק, האורות נדלקו, העלים כבר לא נשרו....ואני המשכתי ללכת.

 

 

"...כמה זמן אני חולמת בהקיץ, משתדלת להציץ, אבל אין כלום בעיניים.

גם מילים הן ריקות כמו האוויר שאני נושפת

כל הלילה נושמת ונושפת

מתאדה לשמיים..."

 

 

 

לפעמים, הייתי רוצה מישהו לדבר איתו

ולפעמים, אני רוצה שמישהו יקשיב לי

לפעמים, הייתי רוצה לדבר, בלי לפחד.

לפעמים, הייתי רוצה שמישהו יגיד משהו, ויתכוון אליו.

לפעמים, הייתי רוצה לדעת לאהוב.

לפעמים, הייתי רוצה לדעת לשנוא.

לפעמים, הייתי רוצה להאמין במשהו.

לפעמים, הייתי רוצה לפסיק להתגעגע.

לפעמים, הייתי רוצה לחלום.

לפעמים, הייתי רוצה להגיד את האמת.

לפעמים,הייתי רוצה לעבור גבולות.

לפעמים, הייתי רוצה לשבור מוסכמות.

לפעמים, הייתי רוצה להיות מישהי אחרת.

לפעמים הייתי רוצה להיות מי שאני באמת.

 

ועכשיו אני רק רוצה לצרוח, כל כך חזק, שזה יהדהד בראש שלי שעות, ימים, שבועות.

אבל כנראה שאני אמשיך לשתוק

"ככה הם רוצים אותנו ח-ל-ו-ל-י-ם"

 

[הצילו?}

 

 

אני מודעת לניגוד בין הפוסטים, אבל זה שאין  פה אף אחד, להפך יש לידי אנשים

אבל זה מה שהופך את זה ליותר קשה, ויותר מסובך, זה מה שאוטם אותי מכל הכיוונים ולא נותן לי מנוחה.

זה מה שמקשה על החשיפה שלי, על האמת שבתוכי.

כולכם הרי למדתם להכיר קרן אחרת, חלקם גם למדו לאהוב אותה, ואני חושבת שהחשיפה תפהוך אותי להיות מישהי אחרת.

וזה כל כך קל ללכת לאיבוד, כי אני פשוט כבר לא מוצאת את עצמי במבוך הזה.

כבר שלושה ימים שאני מתרוצצת סביב עצמי, ולא יודעת מה לעשות, ולא מבינה איפה אני עומדת?!

אני רק מנסה להבין למה אני שותקת?

ולמה אני מפחדת מהחברים שהם שלי?

ואולי זה מה שצריך להפחיד אותי.

 


 

 

"In a manner of speaking I just want to say That I could never forget the way You told me everything By saying nothing..."

 

וכנראה שלא העזתי לראות את התמונה בשלמותה,

וכנראה שראיתי מה שנוח לי לראות.

כבר המון זמן שחסכתי מעצמי את זה

והגעתי למצב שאני כבר לא יכולה להשלים עם זה.

ופתאום זו כמו בועה שמתפוצצת בפנים.

השקט הזה שלך עוד יהרוג אותי

אבל זה בסדר, כבר מזמן השארת משהו מת בתוכי

זה קל לך להמשיך כאילו כלום לא קרה

זה קל לך, שזאת אני זו שנשארת להתמודד עם הכל...לבד

זה משחק כוחות, שהרי לא יגמר.

אבל הבטחתי לעצמי שהפעם זה לא תהיה אני.

 you onle see what your eyes want to see

how can life be what you want it to be 

 

 

 

[בימים האחרונים אני קצת חסרת שינה, בגללך, אני מוצאת בדאגה וחרדה, ורק רוצה לדעת שהכל בסדר, חשוב לי שתדע למרות שלעולם לא תקרא את זה,שאני דואגת לך ומתגעגעת]

נכתב על ידי , 23/12/2005 11:41  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 כנראה שזה כל הקסם...

החלטתי לשבת ולכתוב פוסט היום, בעקבות ההתפתויות שהיו ביום שבת, רציתי לכתוב, אבל הרגשתי שמחובתי  לעצור את המילים שלי רגע בצד ולאפשר לאהבה שלי לצאת קצת החוצה, לאפשר לתודה שלי לצאת החוצה....לאפשר להם לשמוע שאני אוהבת אותם.
כבר המון זמן שלא כתבתי והקדשתי למישהו פוסט, הפעם החלטתי להתמקד בשני אנשים שמאוד מיוחדים לי...


ליאור אהובתי,

אומנם בהתחלה לא ידענו מה בדיוק טיב היחסים בינינו, לא היינו מדברת הרבה. לא ידעתי אם אנחנו חברות או פשוט סתם מכרות שרואות אחת את השנייה מידי פה
אבל בחודשים האחרונים אני יותר מרגישה אותך, כליאור שלי, ואני כל כך שמחה שהזמן עושה לנו רק טוב יחד.
בתקופה האחרונה שנינו התמודדנו עם דיי הרבה בעיות, ובכל זאת בכל זמן, ידענו למצוא אחת את השנייה.
את הבנאדם היחיד שהשאיר אותי שפויה בכל הזמן הזה, אני כל כך אוהבת את השיחות איתך, אלה שיחות אמיתיות, לצערי מעטים הם האנשים שאני מסוגלת לדבר איתם בכזאת פתיחות כמו שזה קורה איתך, את נותנת לי להרגיש אמיתית, להרגיש שאני באמת יכולה לסמוך עליך.
שהתקשרת אלי לפני כמה ימים ואמרת [אני לא כותבת במילים מדויקות] "דאגתי לך, אז הכל בסדר?".
ברגע שניתקנו את השיחה, הרגשתי הרגשה שאי אפשר אפילו להעביר אותה בכתב.
הרגשתי שלמישהו אכפת ממני, ולא לשם "החיבה", אלא לשם דאגה, דאגה אמיתית.
עצמתי את העיניים וחשבתי לעצמי, אולי יש לי חברה אמיתית, חברה, חברה שהיא שלי.
ואני יודעת כמה שהתקופה האחרונה לא הייתה לך קלה, ואני שמחה להיות כאן בשבילך, אני אוהבת אותך, אוהבת אותך המון, אין לי אפילו את המילים להגיד לך כמה שאני מודה לך, שאת כאן בשבילי, להקשיב לתלונות לקיטורים ולשטויות שלי.
אני חושבת שזה מה שעושה אותנו חברות כל כך טובות,
למרות כל המרחק, למרות שאנחנו נפגשות ממש לעיתים רחוקות, אני מרגישה אותך כאן, כל כך קרובה.
אז נסיכה שלי, תודה רבה על הכל, על אהבה ודאגה ואכפתיות והקשבה ותמיכה, תודה שאת פה.
אני כל כך מחכה לחנוכה שאני אוכל שוב לראות אותך לחבק אותך, החיוך מרוח רק מהמחשבה על זה.
אני אוהבת אותך.
[חחח ליאור זה בטח יצחיק אותך, אבל אם יש כאן מישהו אהמ האמ שהוא חושב שהוא אחראי לזה שאני וליאור חברות טובות, שיוציא מהר את המחשבה הזאת מהראש שלו, ויחשוב שוב...]

 

 

יובלי.
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, איך לעזאזל מוציאים רגש שהוא כל כך גדול ומעבירים אותו במילים, המשמעות האמיתית הרי לא תיתפס, אבל אני חושבת שאתה יודע בדיוק מה אני חושבת עליך.
שהיית גר בחו"ל זה היה כל כך נוראי הציפייה שתחזור, הגעגוע שתקף אותי, שנה שעברה כל כך לאט, והייתה מלאה ברגשות מעורבים שלא תמיד ידעתי להתמודד איתם.
האימליים שלך שתמיד הצחקת אותי בשטויות שלך, המכתבים ששלחת לי, השיחות טלפון שלא היינו מתקמצנים עליהם,הגלויות ואפילו החבילות שהיית שולח לי.
אף אחד ממי שמכיר אותי לא מכיר אותך, אבל אני חושבת שזה טוב, מעולם לא סיפרתי לאנשים עליך, כי פעם אחת רציתי משהו קצת לעצמי, משהו שאני לא אצתרך לתת הסברים עליו, שלא ישאלו מי זה ולמה זה.
אני לא יכולה להסביר את מה שיש בינינו כי זה כל כך מיוחד, זה כל כך מיוחד מכיוון שאף פעם לא היה מישהו שהייתי כל כך קרובה אליו כמוך.
השיחות איתך הן משהו מיוחד, אני יכולה לדבר שעות לבכות לצחוק בצחוק המתגלגל שלי, ולהישמע מטומטמת לידך, כי אני יודעת שאתה תקבל אותי כמו שאני, עם כל החסרונות שבי.

 

אני נזכרת ביום שחזרת לארץ זה היה ביום העצמות , אתה אומנם לא הודעת לי לשם הפתעה, התקשרת יום לפני אמרתי שלא תגיע , הייתי כל כך עצובה, כי כל כך חיכיתי לרגע הזה.
ואז בערב שאני כבר מתכוננת אתה מתקשר ואומר לי...."אני חושב שאנחנו על אותה יבשת"
ואני כמובן הגבתי בצרחות של שמחה, הייתי מופתעת לחלוטין.
אז הודעתי לחברות שלי שאני אגיע יותר מאוחר והאמת לא היה אכפת לי מכלום, העיקר שהיית פה, איתי.
אז באת לפה ישבנו דיברנו, בעיקר התחבקנו, אני אפילו בכיתי ואתה כמובן בתגובה הגברית שלך "דיי י'רגשנית אחת"
שקעתי ביופי הזה שלך, העיניים הירוקות שכאילו אפשר לראות הכל מבעד אליהן.
אני זוכרת שהבאת לי את המתנה שאני לא רוצה להזכיר פה, כי זה משהו שלי ושלך
והייתי בהלם, איך חשבת על זה(?), ואיך העזת להרשות לעצמך לקנות לי דבר כזה.(?!)
ואתה כמובן בצניעות הזאת שלך "זה שום דבר באמת"
ואני כל כך צחקתי, "כן בטח, נראה לי בזבזת את כל המשכורת של אבא שלך על זה"
"זה באמת שום דבר" אמרת שוב, חייכתי, חייכת אלי בחזרה. התחבקנו.
ואז היינו צריכים כבר ללכת, ולרגע הרגשתי שאני רק רוצה להישאר שם איתך, שלרגע הזמן יקפא.
אבל ידעתי שמעכשיו אתה שלי ואני שלך

 

מה שבאמת הראה לי כמה אתה שלי ואני שלך היה ביום שבת אחד נוראי אחרי מה שקרה. [לא נפרט]
התקשרת, והאמת אני לא יודעת מי מכיר אותי יותר טוב, אתה או אני, איך משיחה של דקה וחצי, שאפילו לא נתתי שום רמז שמשהו לא בסדר אצלי , הבנת כמה רע לי.
אחרי שעה ומשהו אני מקבלת שיחה
" קרן, את חייבת לראות מה יש בחוץ"
"מה? מה יש?"
"נו תיראי!"
"אמממממ גשם?"
"נו כבר! תפתחי את החלון"
-פותחת את החלון- מסתכלת לשמיים "נו?"
"למטה קרן...למטה"
-מסתכלת למטה..... רואה אותו.
"מה השתגעת? מה אתה עושה פה?!"
"חשבתי שתשמחי"
"ברור שאני שמחה י'טיפש, חכה אני באה"

 

לא יודעת אפילו מה שמתי על עצמי כל האיפור מרוח על הפרצוף
אמא: "קרן לאן"?"
"למטה אני אחזור מאוחר ביי"
"יש לך מפתח?"
רצה במדרגות.....
מתנפלת עליך בחיבוק "אני כל כך שמחה שאתה פה"
"אני כל כך שמח להיות פה"

 

הגעת בטרמפים, מחיפה עד בת-ים.... בטרמפים.
"אתה לא נורמאלי, מה עבר לך בראש?"
"אמממ את?"
אני חושבת שאף אחד לא עשה בשבילי משהו שכזה.
ולא באת לבד הצטיידת בתיק הזה שלך שאי אפשר למצוא בו כלום אבל יש בו הכל.
מילאת אותו בדברים רק בשבילי:
הבאת לי טופי ורוד בדיוק כמו שאני אוהבת, מלאי שלם של חיבוקים בדיוק כמו שאני אוהבת,אפילו שמת את הבושם שלך שאני הכי אוהבת, וכמובן מכתב ומתנה [כמנהגך]

"אני כבר לא עומדת בקצב הזה של המתנות שלך, אתה גורם לי להרגיש לא נעים"
"תשתקי כבר ותפתחי..."
פותחת, אוהבת, מחבקת.

הרגשתי כל כך טוב שהיית פה, דיברנו ודיברנו ודיברנו ומבלי שנשים לב, אתה כבר צריך ללכת.
ואני כמובן בקיטורים של ילדה קטנה רוצה שתישאר.
הבטחת שתבוא שוב,הבטחתי שהפעם הבאה היא שלי.

 

ועכשיו שאני מסתכלת על זה, קצת התגברנו אפילו בתקופה כל כך קצרה, אבל אתה עדיין שלי ואני עדיין שלך.
ואני יודעת שהתקופה שעוברת עליך גם היא לא קלה,
והאמת לא אכפת לי שאומרים שאתה משוגע, חולה במחלה, לא נורמאלי, חריג.
אתה מדהים, מוכשר, יפה בצורה שאי אפשר לתאר, חכם, והומו.
וזה חלק ממי שאתה, וזה חלק ממה שעושה אותך מדהים כמו שאתה.
ואני יודעת שאתה תקבל ותאהב אותי כמו שאני, כמו שאני אוהב ואקבל אותך כמו שאתה.


אני דואגת לך, כי יציאה מהארון זה לא דבר קל לעבור, ואני יודעת שהחשיפה בפני העולם האטום והקר הזה הוא לא דבר פשוט,

וכל כך הייתי רוצה להיות שם בשבילך, כמו שאתה היית בשבילי, אבל לא מצורך המחויבות להחזיר לך משהו, אלא מתוך האהבה הכי אמיתית ותמימה שיש.
והבעיה היא שלא תמיד אני יודעת מה לעשות ומה להגיד, אני מרגישה כל כך קטנה לידך.
כאילו המילים שלי חסרות משמעות אל מול המילים שלך.
אני מפחדת לאבד אותך, כי בזמן האחרון אני מרגישה, מרגישה שמשהו שם לא בסדר.
שאתה הולך לעשות משהו ואתה פשוט מרגיע אותי "בהכל בסדר" הזה שלך.
ואני לא בטוחה שזה מה שמרגיע אותי.

 

"כי גם אני אוהב, מלטף ומשקר.
כשמדברים על זה הרבה, אני שותק ומסתגר
והפנים האחרות שלי את מכירה אותן שנים
נראות דומות אבל הן לא בדיוק כמו שאר האנשים..."

 

אני רק מקווה שאני אוכל לעמוד לצידך כל הזמן הזה, ושתיתן לי לעמוד לצידך.
ותזכור שאני תמיד כאן בשבילך, עם כל מעט הדברים שיש לי להציע.
אני אוהבת אותך, ומקווה שנתגבר על כל התקופה הזאת יחד.
כי אני עוד חושבת שאתה שלי ואני שלך.
והשיחה אתמול הראתה לי כמה אני צודקת.

"אומרים לי ש..אני חצי בנאדם והיא חצי משוגעת, אבל זה כל הקסם"

וכנראה שזה כל הקסם.

 



 


עד כאן פוסט תודה לשני אנשים מדהימים.

המשך שבוע טוב לכולכם

באהבה -קרן אור.

 

נ.ב פוסט מקלף קליפה יגיע בהמשך.

נכתב על ידי , 22/12/2005 16:24  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצת אחרת.


עוד לפני שהספקתי לפקוח את העיניים ולהתעורר אל היום החדש שכבר הפציע,

הקור המקפיא חדר תחת חולצתי ומילא אותיבצמרמורת שעירה אותי בן רגע

וזאת הפעם הראשונה שלא אהבתי את האוויר הקר והצלול שמנקה את הריאות המלוכלכות בבוקר.

הקור הזה היה שונה הוא היה עצום מידי עבורי, גדול מידי, משתלט על כל הגוף...

מערער את איזון החום שבגופי

מפחיד...מפקיא...

עוצר נשימה.

 

עייני הציצו דרך התריסים שהיו פתוחים למחצה

מביטות בפס הים הכחול והסוער שבצבץ לו באופק וקרא לי אליו.

כל כך רציתי לעזוב הכל וללכת אחרי הלב, אחרי רגש

אחרי הרצון הרגעי שסחף אותי ואת מחשבתי וגרם לי לשכוח

שכבר מאוחר!

וצריך ללכת לבית הספר לפני שאאחר, למרות שבאותו בוקר האיחור לא היה זה שהפריע לי.

אלא השליטה ברגשותי היא זאת שהטריפה את דעתי.

האם אני צריכה לבחור אחר מה שהלב אומר לי או אחר מה שמנחה אותי תמיד.

אך למרות רצון העז לעשות משהו שונה, לשבור את השגרה, להתחיל את היום בחיוךף

ולתת לעצמי ללכת אחרי הרצונות שלי, אחריהחופש,

לקחתי את התיק ועשיתי את דרכי לבית ספר.

 

וכמו הקור,

כל האפור בחוץ

היה עצוב מידי עבורי

כבר לא כל כך יפה, כבר לא כל כך שלוו כמו תמיד, או כמו שזכרתי אותו.

אולי זאת הבדידות שמטריפה את דעתי בזמן האחרון,

ואולי זה הרצון שוב להתרגש או הרגיש מיוחדת או בעצם בכלל להרגיש,

ואולי זה הרצון לעשות משהו שיחזיר לי את טעם החיים ללשון

שיגרום לי להרגיש....

 

חיה.

 

 עיצוב חדש וזה....=/ זה קצת יותר אני עכשיו

 

המצב הנוכחי לא קל, יותר מידי קשה פה בלעדיך, קשה לי התקופה זאת ביננו, זה מכביד עלי.

ועם כל זה אני דואגת ורוצה שיהיה בסדר. תשמור על עצמך שם ואתה שם למעלה *תשמור לי עליו*]

נכתב על ידי , 4/12/2005 18:13  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,731
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקרן אור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קרן אור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)