" מה שלומך? איך את מרגישה?
האם את עדיין רק שלי?
לפעמים אני פוחד קצת, לאבד אותך פתאום.
איך אני משתדל תמיד למלא לך כל משאלה,
שלא יהיה לך ריק בלב.
בשבילך, בשבילך...
יהיה לנו קשה, אך גם מזה נצא
את לא תהיי לבד לעולם
בשבילך, בשבילך...
ניפול אל התהום, אבל בסוף היום אנוח בחיקך
מצטער שפגעתי בך,
גם הים טיפה אכזר.
גם שם קר, את יודעת
אני עוד לומד להיות מישהו טוב,
או רק לפחות לא לפגוע בך עמוק,
שלא תלכי רחוק-רחוק
בשבילך, בשבילך..
יהיה לנו קשה, אך גם מזה נצא
את לא תהיי לבד לעולם
בשבילך, בשבילך...
ניפול אל התהום,
אבל בסוף היום אנוח בחיקך
צד אל צד
הפרחים שבך בין כל הקוצים שבי
מנסים לגדול ביחד, מחפשים מקום שקט. "
אני מצטער על הכל, ואני אוהב אותך, ואת יודעת. אם רק הייתי מוצא את המילים, לפחות הייתי מוצא משהו הגון להגיד לך, משהו שיצדיק את המעשים שלי.
אבל איבדתי קצת את הכיוון, ואת לא מתארת לעצמך כמה שאני שונא את עצמי על זה.
אני מקווה שתסלחי לי, שאולי תנסי להבין את מה שאני מזמן לא מבין. אני אוהב אותך.
את יודעת מי
.
משום מה, באמת לא בא לי על הפוסט הזה,
אם לא הייתה בי עוד טיפת רגש זה גם היה נמחק, אבל לא נורא עוד חודש זה גם ככה יעלם מפה היישר לארכיון.
ואז נראה מי באמת יזכור?!
אני במצב רוח קוטרי במיוחד, אז חשבתי לשבת לכתוב איזה פוסט חכם ושנון שיביע מה שעובר עלי
והתוצאה לפניכיים:
אני רוצה למלא דפים שלמים באותיות קטנות ושחורות, אין צורך במשמעות, רק בקיומן.
אני רוצה למלא שורות בקווים חסרי צורה, שיצרו מילים, ללא היגיון.
אני רוצה דימויים שפורצים אחרי מבט חטוף בדף, גם אם הם לא שם באמת,
[ואם חושבים שהם שם, זה לא אותו הדבר?]
אני רוצה לחרוז כל מילה, רק כדי לתת הרגשה של שלמות, למרות שהכול כל כך לא.
אני רוצה להסביר את עצמי, בלי שיבינו אותי, רק כדי שאוכל להגיד שניסתי.
אני רוצה להעריך את עצמי. לא לאהוב, להעריך, וזה שווה הרבה יותר.
אני רוצה להסתכל במראה ולקבל את מה שיש, ולהאמין שזה לא כל כך נורא .
אני רוצה להפסיק להגיד לעצמי שלא אכפת לי מה חושבים עלי, למרות שאכפת לי.
אני רוצה לעמוד על שלי באמת, ולהפסיק להעמיד פנים שאני חזקה.
אני רוצה להפסיק לוותר לאנשים שפוגעים בי,ולתת להם לדעת מהי נקמה.
אני רוצה שתהיה לי יכולת לומר למישהו שהוא פגע בי, מבלי לחשוב כל כך הרבה
אני רוצה וצריכה להפסיק להיפגע משטויות, ולהתחיל להתבגר וללמוד מהי אנושיות.
אני רוצה להפסיק להיות כל כך נאיבית, ולהבין של הכל ורוד/או שחור לשם שינוי
אני רוצה שכל האנשים שאני אוהבת יקראו את כל מה שכתבתי, אבל אני יודעת שאני פחדנית.
אני רוצה להגיד לאנשים מה אני חושבת עליהם, אבל זה דורש הרב אומץ שאין לי.
אני רוצה לישון יותר משמונה שעות כל לילה, גם אם זה אומר שלא אספיק,
אני רוצה שהשנה תסתיים בלי תחושת החמצה,
אני רוצה שהחופש יסתיים בלי תחושת החמצה.
אני רוצה לא לפחד משלוש השנים הבאות.
אני רוצה לא לפחד מהעתיד בכלל.
אני רוצה לאהוב את הבגרות המקוללת הזו, לייחל לה.
אני רוצה לסמוך על עצמי מספיק כדי לא לבקש משאלה מריס ומכוכב נופל.
אני רוצה להאמין בלב שלם שמגיע לי שיאהבו אותי.
אני רוצה לראות, להבחין, לחשוב על משהו ולהאמין שזה קסם.
אני רוצה להבין שזה לא קסם בלי להרגיש פחות קסומה.
אני רוצה לאהוב את מי שאני עכשיו כשאהיה בת עשרים.
אני רוצה להגדיר ולהגדיר ושעולם לא אסיים להגדיר את הכל, כי זו המהות שלי. חלק גדול ממנה, לפחות.
אני רוצה לאהוב כמו שהייתי רוצה שיאהבו אותי
אני רוצה לקחת עט בצבע אחר ושכל העמוד יהיה מלא בסימוני ווי
הלוואי =/
[מי שציפה לפוסט חכם ושנון....חבל =]
עד הפעם הבאה [אם תהיה]
-קרן אור-
[כמה דאגה, רק שישמור על עצמו =/ ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
