מילים.

אני נותנת לזרם לסחוף אותי, למחוזות אותם אני כבר מכירה.

אולי מכירה יותר מדי טוב מכדי לחזור אליהם בהליכה שקולה.

במסווה של ספונטניות אני נותנת מקום להרסנות העצמית שבי,

זו שתגרום לי לעשות דבר שאני אפילו לא באמת נהינת ממנו,

רק כי התהליך מעביר בי קצת ריגוש, ללכת אל תוך הלא נודע,

כביכול.

הרי אני היא ה"מוציאה לפועל" ברוב הרגעים הללו,

אליהם החיים מכניסים אותי.

עליי רק לחצות את הגבול שהצבתי לעצמי

פעם נוספת.

אני מפסיקה לשרטט גבולות, כך לא אתאכזב כשאכשל שוב.

הרי הכישלון הוא בצל הציפייה.

"אל תצפי לכלום", אומרת לעצמי, "אין לך באמת ממה."

מפסיקה לתכנן לפרטים, אבל מחפשת קווים מנחים.

חיה יום אחרי יום ומחסלת משימות אחת- אחת.

עומדת בפיתוי או שניים ונופלת חזק בשלישי.

רוצה עתיד, אבל לא מוכנה להקריב את ההווה בגלל מה שעשה העבר. (טעות)

איבדתי את הדרך, איבדתי פרופורציה, איבדתי את הערכים שלי,

איבדתי את עצמי.

אבל הפסקתי לרחם על עצמי ואני לוקחת את האחרויות להכל בידיי,

אבל אין מה להתלונן, החיים מעניינים- לטוב ולרע.

רק במצבים שכאלה לומדים להכיר את פרצופם האמיתי של הסובבים אותך.

כל אחד מבטל תוכניותיו הרעועות, כדי לראות לאן הספונטניות תוביל.

חוזרים לאותו הקיבוץ, באותה דרך מפותלת,

בלי אותה אהבה, שספק שהיתה אז.

בלי אותה התמימות, שגזלנו זה מזו.

עם מדים, עם מטען, עם שרידים וצלקות.

בלי ציפיות, בלי אשליות.

לעוד לילה הזוי, מכורבל ומצחיק.

עם זכות ראשונים להיות כנים באמת.

לעוד בוקר עם שיחת טלפון ממרחקים שמחזירה למציאות אחרת;

לאהבה אחרת, חוצת גבולות, יבשות ואוקינוסים.

לאהבה פושרת שמחכה לרגע שבו מישהו מאתנו יקריב למענה.

לאהבה שהייתה אמורה להיות חזקה מספיק כדי להשאיר אותנו יחד,

בלי שאני אפול לאותם פיתויים חולפים.

טוסט לארוחת בוקר, והכל כרגיל.

מקלחת מרעננת, שתשטוף את הזוהמה ממני...

שיחת טלפון כדי לראות מה ההמשך.

ביטול גורף של תוכניות בשביל להירגע.

טרמפ לאמצע הדרך, נשיקה על הלחי, "נתראה"

וריצה למונית שירות, להמשך, או תחילה...

(והלוואיי שהייתי מבינה למה אני עדיין כותבת פה)