תצלום גטי אימג'ס

לפעמים משום מקום מגיחים לתודעה, ככה פתאום מופיעים בלי כל התראה מראש, זיכרונות נושנים של רגעים מביכים. מוזר איך שהזמן משנה את נקודת ההשקפה ובמבט לאחור במקרה הטוב זה נראה מצחיק אך לעיתים למרות הזמן שחלף, מזדחל לאיטו הזיכרון, חודר למח הקודר, בוחש, מעלה שטף דמעות, מתעורר מחדש. לרגע נראה כאילו זה קרה רק אתמול, מי אמר שזמן זה דבר יחסי ואולי אפילו אינו באמת קיים. 

למשל, כמו אז בבית הילדים המשותף, עידן "הלינה המשותפת" בקיבוצים, גיל חמש אולי, אין לי מושג איך זה קרה ולמה, אבל זכור לי היטב שאני הייתי הילדה שעשתה פיפי בכוס של הבובות. כוס קטנה מפלסטיק, אחת מיני רבות שהיו בחדר שחלקתי עם נעמה ודני. בחדר שלנו הייתה "פינת הבובות" של כל הגן.  כדי שלא יגלו מי עשה את המעשה הנחתי את הכוס הקטנה עם הנוזל הצהוב מתחת למיטה של נעמה. אולי קיוויתי שהמטפלות בכלל יחשבו שמדובר בלימונדה, משקה פירות שמיועד לבובות, אבל הריח... 

אני ממש לא זוכרת למה החלטתי לעשות פיפי בכוס של הבובות ובאיזה שעה זה קרה. יש להניח שזו הייתה שעת לילה מאוחרת ופחדתי ללכת לבד לשירותים, "בית שימוש" קראנו לזה. לא יכולתי להתאפק ועשיתי מה שעשיתי... ביג דיל, כן הטלתי את השתן בכוס של הבובות. הבנתי שמשהו לא ממש בסדר במעשה שעשיתי והסתרתי אותו בדרכי, דרכה של ילדה קטנה ונבוכה, שמפחדת מהחושך, ילדה שהתעוררה באמצע הלילה, ולא מצאה לידה אף איש מבוגר או אישה מבוגרת, למשל אמא.  יש להניח שההורה התורן כבר ישן שנת דובים, כאלו דובי קוטב במצב של תרדמת קיץ, על המיטה המתקפלת המיוחדת, זו עם הקפיצים ובד הפסים בצבעי כתום וצהוב.

גם אם ההורה התורן היה ער הילדה הזו לא הייתה מעיזה לפנות אליו. אני מתביישת שאני לפעמים עוד עושה פיפי במיטה ויש לי שעוונית, רב הילדים בני גילי כבר נגמלו ויודעים ללכת בזמן לבית-השימוש. 

הסיפור האמיתי של הטלת השתן בכוס ואיך ומדוע הגיעה הכוס אל מתחת המיטה של נעמה פתוח לשינויים וגרסאות שונות, שלעיתים סותרות האחת את השנייה ולהפך, היות והתבלבל והודחק עמוק בין רובדי הזיכרון ובעיקר השכחה. אבל הדבר שזכור לי היטב מאותו אירוע היא ארוחת הבקר, שהייתה בבוקר שהגיע למחרת אותו הלילה. הארוחה הזו היא בגדר חוויה שהוקפאה אי שם במגירות הזמן הדחוסות וצפופות, ולמרות שחלף, הקרח לא ממש הפשיר. קולה של נחמה מהדהד, נוזף, מנער את רגשי האשמה... 

"מי עשה פיפי בכוס של הבובות ושם את הכוס מתחת למיטה של נעמה", הצבע האדום מטפס במעלה גופי, מתפשט אט אט, מגיע עד ללחיים, אין לי שום כוונה להודות במעשה המביש, בטח לא כשאני מזהה את הטון הכועס שמתלווה לשאלת המטפלת. "אם אף אחד לא יודה יהיה עונש קולקטיבי". הלב דופק, רוגש, ברור שלא אודה, בטח לא לפני כל הילדים, אני אמנם רק ילדה, אבל לא עד כדי כך מטומטמת, לרגע אין לי מחשבה לקום מהכיסא, לעמוד בקומה זקופה וראש מורם ופשוט להגיד, פשוט להגיד:  "נחמה זו אני, אני זו הילדה שעשתה פיפי בכוס של הבובות". 

עד היום אני פוחדת ללכת לבד בחושך... במיוחד ביער כשאני ממש ממש חייבת פיפי ולפעמים זה נורא לוחץ ואפילו כואב, וחוץ מזה זה לא בריא להתאפק...