I don’t wanna make you face this world alone

אז כן לא הייתי פה הרבה זמן (כמה שנים לא?!) אבל חזרתי באופן זמני למדי או שלא אני אחשוב על זה >< בכל מקרה קצת משעמם לי, מאוחר ואני לא עייף אז החלטתי לקחת אתגר, לנסות לכתוב איזה סיפור מעניין "פרי סטייל" כזה.... מה שיעלה בראש זה מה שיכתב. ובכל זאת צריך לבחור נושא אז.... ככה בשביל האתגר איזה סיפור אהבת נעורים עם סוף מפתיע אה אה?? (מפתיע משהו לא?) wish me luck.

זה היה עוד יום בחופש הגדול שמשום מה מסרב להיגמר, כן ככה זה שמסיימים את 12 השנים של המבחנים והבגרויות שדיי עיוותו לנו את המוח האמת והשאירו צלקות, וחרכים דיי עמוקים.... אבל עכשיו! עכשיו זה כבר נגמר, ניראה שהחיים עומדים להיות טובים מאי פעם, אבל תמיד אני נזכר ומתרפק על אותם ימים בהם הייתי צעיר ורענן (כן כן בן 4 כזה?!). בטח החיים עומדים רק בפני אתגרים גדולים יותר מאותם 12 שנות לימוד מפרכות. תוך שלושה שבועות שכללו בתוכם פעילויות כמו לשבת, לישון, לאכול, משחקי מחשב, גלישה באינטרנט, לצאת עם חברים ,לישון, לישון וגם לישון.... הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה זה פשוט משעמם מידי. איפה אותם אתגרים שציפיתי להם? האומנם..., האתגרים לא איחרו מצאתי עבודה, איש שרות בחברת אשראי בת"א. כן דווקא אחלה משכורת אבל השיגרה... זה פשוט נמשך ועדיין הרגשתי שמשהו חסר בתרכובת הכימית הזאת שעל סף התפוצצות..... במבט לאחור אני מסתכל וחושב, מה חסר לי בכלל?, יש לי הכל, כל דבר שאי פעם רציתי.

ואגן באותה שעה מבולבלת בה אני חושב לעצמי איך זה יכול להימשך ככה... הטלפון צילצל, זה היה עידן אחד החברים הטובים ביותר שלי שהזמין אותי ליום הולדת של חברה שלו, כן הם חברים כבר שנתיים בערך, ואז האסימון נפל, ההד שנוצר היה יכול לגרום לרכידת אדמה משהו כמו שמונה פסיק 5 בסולם ריכטר.... הבנתי שחסרים לי ריגושים בחיים, ובמיוחד עכשיו הלילות מתחילים להתקרר, עוד שבוע שבועיים ואני בטוח שכבר יתחיל לרדת גשם, ומי לא מחפש את הבת זוג המיועדת כדי לחלוק את שמיכת הפוך החמימה? מאז עבר בערך שבוע.... לא הרבה השתנה עבודה וחברים והרבה שינה. כבר הגעתי ליום שישי וכלום לא השתנה, הכל נישאר חסר טעם, אין למה לצפות >< באותו ערב חבר שלי אודי החליט להפתיע, הוא אמר שאני והוא ניצא לאיזה פאב באיזור נשתה קצת נדבר. שמתי עלי את הג'ינס והחולצה האהובים סידרתי את השיער קלות, ויצאנו. מסתבר שבאותו פאב היו גם כמה ידידות שלו, שהוא פשוט שכח לומר לי שהן באות... נו כמה אופייני לו >< אבל באותו ערב ראיתי את העניים האלה לא יכולתי להסיר את המבט.... כל כך יפה... אבל בת'כלס חשבתי לעצמי נו אני לא דברן גדול ואף פעם לא הייתי אשף בפגישות מהסוג הזה, תמיד הייתי יותר מהסוג של הזאבים הבודדים שימצאו את דרכם בדרך לא דרך. אודי שם לב שאני פשוט לא יכול להסיר ממנה את המבט, בעצם באותו ערב כל הפאב שם לב לזה בטח.... >< היא חיכתה שאני אומר משהו, אבל אני פשוט ביישן זה לא היה בשליטתי ><. אודי קרא לי לרגע לצד כניראה ניסה להחדיר בי קצת מוטיבציה, אבל יש לו ראש טיפה אנליטי, צורת מחשבה קצת מוזרה הוא הסביר שהוא איקס ואני זה שני איקס, רק צריך להעביר את האיברים לאגף אחד ולמצוא מכנה משותף, בקיצור משוואה שכל תלמיד 3 יחידות יכול לפתור. בדרך דיי מוזרה הבנתי את העברת השיוויון שלו, או שאולי סתם האלכהול התחיל לעשות את שלו... בכל מקרה ניגשתי אליה, התחלנו לדבר, הרגשתי שכל המעצורים שעצרו אותי קודם פשוט השתחררו יכולנו להמשיך ולדבר עד הבוקר, פשוט המוח שלנו שידר על אותו תדר :] , בכל מקרה כבר נהיה מאוחר אודי סימן לי  שהגיע הזמן לזוז. אני יצאתי משם חמוש במספר הפלאפון שלה... ככה שיהיה לי לשעת הצורך :]. ואכן השעה הזו לא איחרה לבוא בעצם זה היה שעה אחרי שהגעתי לבית ועדיין נדף ממני ריח של מרטיני (בחוש לא מעורבב 007 XD) לא היססתי בכלל התקשרתי אליה בתקווה שהיא לא תשחק את המשחקים הידועים "לא מתקשרים ביום שאחרי" אבל החושים שלי לא טעו זה פשוט כאילו אנחנו קורצנו מאותם חומרים הבנו אחד את השניה גם מבלי לדבר יותר מידי. מאז הרגע שלחצתי על כפתור ה-send  עד לרגע שלחצתי על כפתור ה-end עברו בערך 3 שעות (מי בכלל חשב על החשבון פלאפון ><) וגם אחרי לא יכלתי להפסיק לחשוב עליה על העניים שלה... באותו לילה (שבעצם הפך כבר לבוקר) הלכתי לישון כשהיא הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שעצמתי העניים (ואם נהיה כנים גם קצת אחרי... ^^) לא יודע איך זה קרה אבל פאום קמתי בבוקר עם ברק בעניים, מן ניצוץ כזה הידיעה שאתה כל כך רוצה מישהי והיא גם רוצה אותך... מאז עבר חודש, חודש שבו דיברנו אחד עם השניה בלי סוף, נפגשנו עוד הרבה (בלי אודי הפעם חחחח הגיוני לא?!) הבנו שאנחנו אוהבים אחד את השניה. כניראה שזה פשוט היה חזק ממני, אבל מצאתי את עצמי חושב עליה בגל מאית השניה זו הרגשה שמעולם לא חוויתי בעבר. כניראה שבמבט לאחור הייתי מגדיר את עצמי כאדם דיי איך לומר את זה מכור? מסומם? כן אפשר לומר, הייתי מכור אליה לשפתיים הרכות שלה, לגוף האצילי שלה, לאופי שלה.... בשבילי היא הייתה כמו נימפה מאותם מיתוסים יווניים... אבל עם זאת אני עדיין אותו שועל בודד. ולא שכחתי לקחים שהפנמתי פעם בעבר... חברי איתמר היה מכור בערך כמוני לחברה שלו ,שבעוד שבוע יש לה יום הולדת כשאני נזכר בזה... איכשהו ברגע שנכנסת החברה היא כעילו משרשת אותך אותך מהחברים האמיתיים שלך, גורמת לך לשכוח את הצורך הבסיסי בחברים הטובים... אני זוכר את אודם רגעים בהם הייתי מתקשר לאיתמר ואומר לו " אז יוצאים לסנוקר היום?" ופתאום איזה צחוק שעשוע כזה היה קוטע את השיחה ומסתיים ב"אני יוצא עם חברה שלי לאנשהו", כן יש להן את היכולת לגרום לנו את זה. בכל מקרה אמרתי לעצמי אני לא נותן לזה לקרות, כניראה מרוב אובססיה לא ברורה דחקתי את סיוון לצד, יכולתי שלא לראות אותה שבוע (עם כל הכאב שבדבר...) וככה נוצרו בראשי ובטח בראשה כל מיני ספקולציות שונות... "למה היא לא מתקשרת?", "מה היא עושה עכשיו?", וככה היא בטח גם חשבה לעצמה.... והשבוע הפך לחודש... כבר לא יכולתי, הבנתי שאני לא בסדר בכל המערכת הזאת ף אני זה שגורם לחוסר איזון, או במילים של ילדי חמד"ע (המבין יבין) אני  הנגד במעגל החשמלי הזה שכל המתח עליו, ועומד להישרף.... (בקיצור פיוז?) הייתי הולך יותר בכיוון של קבל.... הכל פשוט נאגר... הצטברו המחשבות, הרגשות...וגם עוד דברים אחרים... והגיע הרגע שזה פשוט התפוצץ.... אותה שיחה גורלית שאף אחד לא העז לעשות מהפחד של ההשלכות שיגרמו מאותה שיחה >< האמת לא היה כל כך גרוע, אהבנו אחד את השניה התגברנו על זה, אז מה אם היא אמרה לי "בפעם הבאה אני אחשמל אותך, ויעבור בך זרם של 900 אמפר?!"-> 15 שניות של ידע: בן אדם פשוט מתפחם בעוצמה כזו של זרם<- כך עברה לה עוד שנה אני והיא אהבנו עד הגג.... ובעצם עד העליית הגג.... הגענו למצב שיכלונו פשוט לבהות אחד בשניה בלי לומר מילה.... ככה סתם... נחמד לא?!  ((( חבר'ס אני יודע שנימאס לכם לקרוא חיחי וגם אני מתחיל להתעייף הסוף המפתיע בדרך....))) עברה לה עוד שנה תמימה אני כבר התגייסתי, נו לא בדיוק דחיית שירות מהצבא - עתודה אקדמית, נו לא סתם קרעתי את עצמי 12 שנים.... כבר לא יכולתי לראות אותה כמו פעם  הלחץ בלימודים המגורים במעונות בירושלים, יצרו פשוט מעין קטיעה בקשר שלנו, זה פשוט כבר לא היה זה, הכל הלך ודעך. הבנו שזה לא ילך ונפרדנו בצורה הכי יפה שיכולה להיות :] הסוף..... (סתם ניראה לכם?!) עדיין המשכתי לחשוב עליה כל דקה, אחרי חצי שנה היא התקשרה אמרה שהיא עוזבת את הארץ, היא הולכת לגור בקנדה... כבר הרגשתי את הלב שלי פועם חזק יותר, הבנתי שזה לא הסתיים כמו שחשבתי.... זו הייתי רק " דחיית שירות" ליחסים שלנו..... הרגשתי שאני לא יכול לתת לה ללכת אבל בכל זאת, זה הדבר הטוב ביותר בשבילי שנינו, אולי זה הפתרון המושלם. מאותה הודעה עבר כבר שבוע וחצי... אני כבר אומר לעצמי בראשי היא על המטוס לקנדה לחיים קצת יותר מעניינים לאתגרים חדשים, ובאמת שאיחלתי לה רק הצלחה... אבל אמרו כבר לפני (הרבה הרבה לפני...) נסתרות דרכי האל... קיבלתי שיחה בהולה מההורים שלה הם אמרו שהיא בבית חולים... הרופאים כינו את המחלה שלה כסרטן ממאיר בריאות... הם אמרו שכבר אין הרבה מה לעשות בשלב הזה... כל כך התקשתי להאמין... וכשאני רואה את אמא של סיוון יושבת על הכורסא של הבית חולים נראית כולה נפוחה מרוב בכי... אני מבין מה פיספסתי לא יכולתי לחשוב על כלום, המוח שלי קפא לרגע, וכמעט והתפרצתי על הרופאה בטענה שהם לא עושים דבר כדי להציל אותה, אבל פשוא לא יכולתי הרגשתי כאילו העצב האחרון שתפקד בתוכי כבר קיבל כזה קצר שלא יתפקד עוד לעולם.... נכנסתי אליה... לחדר 1121 במחלקת טיפול נמרץ רגע לפני ניתוח ניתוח מסובך שיכול להאריך את את ימייה בכמה חודשים... דיברתי אליה אבל היא לא יכלה להשיב לי, התרופות שנתנו לה לקחו ממנה את כל הכוחות, רק העניים שלה נישארו פקוחות מסיטות בי חסרות ישע... ואני לא יכול לעשות דבר, היא מעולם לא ראתה דמעה זולגת מפני אבל באותו היום כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי... אחזתי בידה וקיוותי שהכל יהיה בסדר.... הרגשתי איך היד שלה הופכת רפויה מרגע לרגע... הרופאים פשוט דחפו אותי הצידה והזעיקו אות המיטה שלה לחדר אחר... לא הבנתי מה קורה... הכל קרה כל כך מהר... באותם רגעים בהם אני ממתין בחוץ רק שיחזרתי את הרגע בו העניים שלי פגשו את העניים שלה וכמה חזקה האהבה שלנו. ישבתי בחוץ ורק התפללתי שהכל יהיה בסדר, אחרי חמש שעות הרופאים יצאו... הם אמרו שהניתוח עבר בהצלחה אולי יש תקווה. כל כך שמחתי אחרי 7 שעות היה ניתן להיכנס לחדרה ראיתי אוה בחוברת להמון צינורות, אבל עדיין שום צינור לא יכל לעוות את היופי שלה.

היופ אני כבר בן 25 סיימתי את התואר בהצלחה וכעת בשירות הקבע שלי, היא מעולם לא התעוררה מאותו ניתוח, היא עדיין שוכבת שם בחדר 1121 בקומה מוחלטת בלי יכולת לתקשר, אני משתדל ללכת לפחות פעם בשבועף מקווה שהיא תעורר.....

הסוף הסופי והמוחלט ביותר........