שי.
כל היום היו לי כל מני דברים שרציתי להגיד לך ולכתוב. וכרגע, כשהתיישבתי לכתוב, אני מרגישה שהכל נעלם ממני.
הייתי היום אצל אמיר.
דיברנו על כל מני דברים. קצת עליך, הרבה על הצבא, כרגיל על חוסר השקט שיש לי עם עצמי.
אמרתי לו ששוב לא נוח לי עם עצמי. שאני לא נינוחה. שלא טוב לי. שהבטחון העצמי שלי ברצפה.
ואיך הוא יכול לא להיות ככה? כשיש לי את פסו שכל הזמן אומר כמה אני טיפשה ומפגרת וזונה ומכוערת עם שד קטן וגוף מכוער, או שיש לי את וייגלר שאני רואה כמה הוא מסתדר ובקשר טוב עם מור ואני לא מצליחה להגיע איתו אף פעם לשום שיחה, כאילו הוא חושב שאני הכי משעממת או מטומטמת שיש בעולם, או שיש לי את עידו, שזה התמודדות כמו עם פסו, או את ענבל, שלא מבינה חצי ממה שאני מדברת ומוציאה אותי מפגרת.
או את אבא ואמא, שלא מבינים אותי בשיט. שהרצון שלהם להבין אותי הוא כל כך קטן. שהם מעדיפים לראות אותי כמטומטמת שמתסבכת את עצמה בכוח.
כמו היום לדוגמא, כשהייתי עם אמא בארוחת בוקר. והיה איזה רגע שאמרתי לה: "תאכלס, אני ממש שמחה שיש לי את אמיר." והיא העדיפה להתעלם. היא העדיפה לא להתייחס לזה. לא לשאול: "באמת? למה?" או להגיד "וואו, איזה כיף לשמוע, איזה יופי".
או שאני לא יכולה לעשן לידם. או כל שיחה אחרת שאני לא מצליחה לפתח איתם. הם פשוט לא רוצים לקבל אותי.
אמרתי לו שאנחנו אנשים שונים מהיתר בגילנו, אני, אתה, חברים שלי, שתמיד גם ידענו את זה. בגלל זה גם כל כך התחברנו. בגלל זה גם קשה לי להתחבר עם סתם אנשים בצבא. כי אני יודעת שהם לא יבינו. כי הם לא כמונו.
אבל כאן עולה השאלה: איך אני יכולה להעריך את עצמי או להיות בטוחה בעצמי, או לאהוב אותי, כשמכל מקום כזה או אחר אלו הדברים שאני שומעת? חוסר הערכה, חוסר הבנה, קבלה, את הבנאדם שאני.
זה לא סתם I too was a person ..
הכל מתקשר להכל בדרך כלל. והנה נוצר בנאדם.
הנה נוצר בנאדם שמגיל אפס ידע ולמד שהוא לא יכול להיות ולהתנהג כמו שהוא רוצה ומרגיש.
הנה נוצר בנאדם שמגיל אפס יורדים עליו ושונאים אותו, והוא מקבל אישורים מהסביבה שלו כי הדברים אכן אמת, ברגע שהם לא מפסיקים את זה או אומרים אחרת.
הנה נוצר בנאדם שחי בסביבה שהמשפחה שלו אף פעם לא הבינה, או יכלה להיות שם בשבילו כשהיה זקוק להם יותר מכל. לחיבוק. לאהבה. לרצון להבין. להתעניינות ממנו.
אני מרגישה כשלון. אני מרגישה לא מעניינת, לא שווה הערכה. לא שווה כלום.
הדעות, האמירות, הפרצופים וההתנהגויות של כל הסובבים אותי, בין אם אנשים רחוקים ממני שלא מוצאים אותי כמעניינת ושווה התקרבות, בין אם האנשים בצבא, שאני עובדת איתם או לא, המפקדים, ההורים, המשפחה.
תמיד הייתי הכבשה השחורה. תמיד הייתי הדמות הצדדית, הלא מקובלת כמו ענבל. הפחות טובה, שמחה, מעניינת..
אבל לרוב קיבלתי את זה מהצד. קיבלתי את זה מהכתיבה שלי ביומן, או בבלוג עליו השלום (כןכן.. לא לצחוק על זה בבקשה..), קיבלתי את זה מהחברים שלי, שתמיד נתנו לי הרגשה שיש בי משהו, שאני טובה, עושה להם טוב, מה"ייחוד" שמצאתי לי. בין אם ההישאבות שלי לספרים או לסרטים, לפסיכולוגיה, לשיחות נפש, להיות פסיכולוגית של אנשים, להתגאות באדם שאני, בדברים שעברתי.
זה נתן לי כוח להמשיך. האהבה והתמיכה מהחברים שלי. החיבור שלי לעצמי.
אני תמיד זוכרת קטעים שנגה הרעיפה עלי אהבה. ואמרה לי כמה היא אוהבת אותי וחיבקה אותי. שיחות אדירות שעברנו.
או שקד, שהראתה לי את האהבה הגדולה שלה אלי כל פעם כשהייתי צריכה אותה, שבחיבוק האימפולסיבי שלה, היא מחצה אותי ופשוט ידעתי שהיא עושה את זה כי היא אוהבת אותי.
או פרידמן, שהיו את הקטעים שהוא היה מחייך אלי חיוך גדול ומופתע, ואומר לי: "את אדירה, את יודעת?"
או אביעד. שלא צריך להגיד הרבה. או לעשות הרבה. כי הוא תמיד שם. והוא תמיד אוהב. מהמקום הכי אמיתי שיש.
אבל גם הדברים האלה נעלמו לאט לאט מענייני.
אני כבר לא שמה לב אליהם. לדעתי הם פשוט הפסיקו. כי המנטליות השתנתה, דברים השתנו. הקשרים השתנו, האנשים. ובכלל לפעמים אני מרגישה שהלכתי לאיבוד איתם. שלפעמים הם מפחדים להיות לידי, בגלל כל הקטעים האלה שאתם אוהבים לעשות. שהם הולכים על קצות האצבעות.
אני מרגישה שאיתם משהו נאבד. אני מרגישה שההתמקדות עברה מההנאה של האנשים וההכרות והשיחות המדהימות שהיו לנו לכיף רגעי, שאני לא משתתפת בו ולא אוהבת אותו, ופשוט מנתק אותנו אחד מהשניה.
שוב. הרבה דברים השתנו.
גם אני. אני כבר לא יודעת מה אני אוהבת, מי אני בכלל.
אני יודעת שהייתי קרירה בשבוע האחרון. אני מרגישה שאיבדתי את עצמי השבוע.
אני מרגישה שאין לי בטחון בעצמי בשיט. אני מהאנשים שנשאבים לדברים. אני מהאנשים שחיים מאנשים אחרים, מרגשות, מאהבות. אני צריכה להרגיש מועילה. אני צריכה להרגיש אהובה.
ואני יודעת שאתה אוהב אותי. אני יודעת את זה.
אבל אני מרגישה שהקשר שלנו נהיה קצת הרגל. אנחנו רגילים מדי אחד לשניה. אנחנו לא מנסים יותר מדי. אנחנו נפגשים ומזדיינים ושוכבים מחובקים, אולי רואים האוס, או איזה סרט ככה, (ולרוב הסרטים יוצאים מעפנים לחלוטין..) וזהו.
לא נסענו לים. לא נסענו להנות. אמרנו שנצא לרקוד. שנצא לפאב. שנשתכר. ואם אני לא אצליח אז רק אתה.
אתה זוכר שהיינו רק חודשיים ביחד, והיה את כל סיפור השקר החרא המפורסם, והיה חרא של סופש, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרגשתי כל כך לא אהובה. הרגשתי כל כך עלובה.
ובשבת בערב יצאנו לפאב. ואמרתי על הזין. ופאקינג עשית לי ביד באמצע הפאב. וזה היה פאקינג מטורף. וחזרנו לבית שלך והזדיינו כמו משוגעים, פאקינג תשוקה מטורפת.
זה היה כיף. זה היה כל כך כיף.
אני מתגעגעת לזה.
אני מתגעגעת ללעשות איתך דברים משוגעים. כמו להזדיין בשירותים של הפאב, או במטוס.
אני מתגעגעת ללטייל איתך, כמו שעשינו בחו"ל. וגם זאת סוגיה. כי כל כך עצוב לי על חו"ל. הייתי כל כך עסוקה בלהיות מדוכאת בגלל הגלולות ששכחתי בכלל להנות כמו שצריך ולנצל את הזמן.
אני רוצה הזדמנות שניה. שנהיה רק אני ואתה, מול כל העולם. להיות במלון בפריז ולהזדיין שם בחדר ולעשן שם, ולהרגיש שיש רק אותי ואותך בכל העולם. שאין אף אחד אחר.
אני מתגעגעת לריגוש שהיה לנו בהתחלה. או לפני חודש, כשנכנסו לים בעירום בשעה 7 וחצי בבוקר. סתם ככה.
אני רוצה שנחזור להיות ככה. אני רוצה שנחזור ללעשות דברים.
כי השגרתיות של הקשר שלנו, כמה שהיא כייפית לי ונוחה (אחרת היא בחיים לא היתה מתרחשת..), גורמת לי להרגיש לא אהובה. גורמת לי להרגיש כאילו זה סתם הרגל ונוחות מצדך.
שאתה לא באמת אוהב אותי, אלא נוח לך איתי.
אני יודעת שזה נשמע מגוחך ומטומטם. אני הרי יודעת שאתה אוהב אותי.
אבל זה חסר לי. וזה חסר לי לא בהקשר של משעמם לי איתך. הרי לא סתם כתבתי את כל העמוד הראשון והשני.. זה הכל מתחבר. התחושות הקשות שיש לי. חוסר ההערכה שלי לעצמי.
לעשות דברים, לחיות, להיות איתך, זה יגרום לי להרגיש חיה. זה יגרום לי להרגיש קיימת. כאילו אני עושה משהו. משהו להתעסק איתו ולחשוב עליו. משהו לחיות אותו.
אני רוצה שניסע לחופשה. רק אני ואתה. מול כולם.
אני רוצה שניסע לאילת, עם כפר סאברבס היקרים שלי.
אני רוצה להרגיש אהובה. כאילו יש לי מטרה בעולם. כאילו האנשים שסביבי, ואתה, אוהבים אותי. שאכפת לכם ממני. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו. שטוב לי במקום שאני נמצאת בו.
דוב.
יצא לי לא מעט לחשוב עם עצמי. יצא לי גם לא מעט לחשוב עם אמיר. ובשבועות האחרונים ראיתי איך כל פעם אני מעלה את עניין השיעמום והניוון שלי. כמה לא טוב לי עם עצמי. כמה לא קורה שום דבר בחיים שלי. כמה זה מוריד אותי למטה. וגורם לי לחשוב שאני לא שווה כלום.
אני לא רוצה להרגיש ככה יותר. אני אוכלת חרא בצבא, מי כמוך יודע.. קשה לי בבית.. אתה יודע את כל זה. אני צריכה קצת משהו אחר. אני צריכה מקומות אחרים. מקומות שלא הייתי בהם עוד. אני צריכה חוסר ניוון. עשייה. קשר.
אני רוצה אותך ומתגעגעת אליך. אני רוצה ספונטניות. רחוק רחוק.
אני רוצה להרגיש שייכת. אליך. לחברים שלי.
אני רוצה להרגיש אהובה.
אני רוצה להרגיש שוב שאתה אוהב אותי, וכמה אתה אוהב אותי.
אני רוצה שיהיה לך שוב את המבט הזה שלך, שגורם לך להיזכר למה אתה אוהב אותי.
אני רוצה שתיזכר בזה בעצמך.
אני רוצה שתאהב אותי כמו שאני. ותקבל אותי עם כל הפאקים.
אני יודעת שזה מכתב של ילדה קטנה.
אבל סך הכל, עמוק עמוק בפנים, אני ילדה קטנה בודדה ומבועתת מהעולם.
ואני רק רוצה שיאהבו אותי ויחבקו אותי חזק חזק. ויגידו לי שהכל בסדר. ויהיו שותפים לשטויות ולחוויות שאני אוהבת לעשות.
אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: