אמרו לי שצורת החשיבה שלי השתנתה קצת, לא לרעה כן? פשוט התחלתי לחשוב יותר כמו בן אדם נורמלי ולא כמו פעם שלא היה לי אכפת מכלום. יש לי הרגשה שזאת תיהיה שנה מיוחדת ומוצלחת, מכול הבחינות, בגלל שהתחלתי כנראה לחשוב יותר בהיגיון ולחשוב שניה לפני מה שיוצא לי מהפה. אנשים סביבי, חלקם ניהיו פחות חשובים לי, אולי כי ככה זה צריך להיות, וחלקם הרבה יותר חשובים לי ומשמעות הקיום שלהם עבורי, כי אני צריכה אותם בעתיד, ולא, לא כדי לנצל אותם בשביל הכסף והסמים שאני לא מעשנת, אלא בגלל מי שהם ושפת הדיבור המשותפת שלנו. ידיד טוב שלי, דניאל, אמר שאני אחד האנשים שחשובים לו על בעולם הזה, זה לא שאני היחידה שיש לו, פשוט אני בן אדם יחיד במינו בעולם הזה, ואין לי תחליף. כיף לשמוע את זה מבן אדם שאתה רוצה לשמוע את זה ממנו, מבן אדם שחשוב לך באותה המידה כמו שאני חשובה לו. הוא לימד אותי הרבה על החיים בלי להגיד הרבה האמת, פשוט השיחות איתו הן שיחות שאני רוצה שיהיו לי עם כל אחד, אבל אני יודעת שהן יהיו רק איתו כי כנראה ככה זה צריך להיות. אפילו כשאנחנו יוצאים למועדונים ושותים, תמיד הריקודים הצפופים האלה שאין לך מקום לזוז רק מראים לי שהוא יודע שאני פה כדי להיות איתו והוא פה כדי להיות איתי, כדי להנות ביחד ולראות את השמחה והאושר אחד של השני בעיניים גם אם אלף בנות רוקדות איתו ואלף בנים איתי, תמיד יש את המבט המהיר הזה שאומר "אני פה, ואני לא זז לשום מקום" ואז אתה יודע שזה לא סתם, זה באמת משהו מיוחד, משהו שלא כול אחד חווה, ואתה יודע שאתה בר מזל שיש לך בן אדם כזה בחיים, חבר לחיים, וחבר לחיים אפילו כול הכסף שבעולם לא יקנה. זה כיף שיש לך תחושת בטחון עם חברים. לא פעם ולא פעמיים הוא הקשיב לצרות שיש/היו לי, ואף פעם לא נמאס לו שזה לא הגיוני. יש דברים קטנים שקורים ואני לוקחת אותם קשה, ויש דברים גדולים שקורים ואני לוקחת אותם בהכי קלילות שיש, פשוט לא לוקחת ללב כי גם ככה הלב שלי בקומה כבר שנתיים בערך, וטוב שכך. אני מצליחה לשלוט על עצמי ולא לפתח רגשות למי שלא צריך, מה שהייתי עושה פעם, פעם לא יכולתי לשלוט על הלב, עכשיו אני שולטת עלי מצויין. היו לי הזדמנויות לפתוח אותו לכמה אנשים מסויימים, אבל כשפתחתי קצת לבדוק אולי זה זה, זה פשוט לא. זה פוגע, זה הורס, זה קורע אותך מבפנים. אני קרעתי הרבה לבבות, אני מודה. לא חשבתי מה אני עושה באותו הרגע, נתתי למצב לזרום, שכחתי שלא רק שהלב שלי שייך אלי, שכחתי שאני מחזיקה עוד לב של מישהו אצלי. הלב שלי סגור עד שיקרה באמת משהו ואני ילך על כול הקופה, אבל בינתיים הוא כלוא לו בפנים, וטוב שכך.
ציינתי כבר שגודלת לי גאונה קטנה ומטומטמת בבית?
"ואי איזה יפה זה מימי! את ציירת לבד?"
"כן! זאת גלוייה שאני מכינה לסיימון."
"סיימון? מי זה סיימון?"
"חבר שלי מהגן."
"חבר חבר?"
"מה זה חבר חבר? חבר אחד."
"זה מה שאמרתי. לא משנה. מה זה החתולים האלה?"
"חתולים שאוכלים מהפחים כי אין להם כסף לקנות אוכל בחנות."
"יפה שלי, חתולים תמיד אוכלים מפחים, הם לא יכולים לבוא לחנות ולקנות."
"לא נכון! אין להם כסף."
"גם אם היה להם הם לא היו יכולים."
"לא נכון! הם כן!"
"מאמי, הם לא."
"כן?! ואם אני יקשור לחתול שקל לקולר ואני ישים אותו בחנות?"
"אז המוכר יקח את השקל ויבעט את החתול החוצה."
"לא נכון!!! הוא יביא לחתול בייקון!"
"בייקון? מאיפה את יודעת מה זה בייקון?"
"זה הממתק הארוך הצבעוני הזה שנראה כמו קשת."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
