נדמה שכבר התרגלנו למציאות שבה כבשת הרש היא המועמדת הראשונה לשחיטה ולגזילה, בכל שאלה שעולה על סדר היום הציבורי.

ועדת העבודה והרווחה של הכנסת אישרה אתמול בקריאה ראשונה את דחיית העלאת שכר המינימום בעוד חצי שנה לפחות.

הוועדה מסתמכת על חוק ההסדרים ועל סעיף שהוכנס בו בנוגע לדחיית יישום העלאת שכר המינימום בכ- 140 ₪ לחודש.

הרבה יש לי לומר בנושא הזה, אבל את הרוב כבר כתב שלומי דונר בטורו שב- Ynet אתמול, ולכן עדיף שאקשר לשם ולא אכביר מילים בנושא.

לסוגיית הליסינג בחברות ההייטק ודומותיהן, קשה לקרוא כבשת הרש, אבל בהחלט אפשר להסתכל על הנושא גם מהזווית שמציגה שלי יחימוביץ', הגורסת כי המגזר שייפגע מהעלאת שווי השימוש של רכבי הליסינג, הוא בעצם זה שעיקר הנטל במשק הישראלי נח על כתפיו, בעוד הוא נאבק לקיים רמת חיים, שכבר אינה מובנת מאליה בארץ – אבל היא בסיסית וטריוויאלית לגמרי ברוב המדינות המפותחות בעולם.

ואם בכבשת הרש עסקינן, אפשר לראות איך הנורמה הנקבעת ע"י ממשלת ישראל ומוסדותיה, מחלחלת בקלות רבה מאד כלפי מטה ומאפשרת למעסיקים פרטיים לגזול את עובדיהם, כמעט בלי לחשוש מידו הארוכה של החוק או המשפט, כמו במקרה שדווח היום לגבי חברות הדלק, השולחות ידן אל תוך כיסיהם של העובדים מהדרג הנמוך ביותר ומחייבות אותם על חוסרים בקופה, שנגרמים לעתים קרובות מאד, עקב התנהגות ברברית של לקוחות הממריאים לדרכם מבלי לשלם על הדלק שמילאו.

מדינת ישראל היא מדינה שבה נורמות ציבוריות תקינות נשחקות עד דק ע"י אינטרסים שונים ומשונים וע"י פוליטיקאים ציניים ובעלי הון שבין עניינם לעניינו של הציבור אין כמעט דבר וחצי דבר.

השחיקה הזאת מחלחלת עמוק אל כל רבדי החברה, וכאשר שלטון החוק אינו מסוגל לאכוף את שנחקק בבית הנבחרים, או כאשר בית הנבחרים עצמו מתקשה לייצר חקיקה שתקבע נורמות הולמות למחיה במדינה קטנה כל כך, סופנו שגם הנורמות האישיות שלנו, כל אחד ואחד מאיתנו, נשחקות עד דק ואנו מתקשים יותר ויותר להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור.

התוצאה המיידית של השחיקה הנורמטיבית הזאת מתבטאת בכל היבט של חיי היום יום שלנו, כשרובנו כבר נועלים את דלתות הרכב כשאנחנו נכנסים אליו, כשאיש אינו מעז להעיר לחבורת הצעירים שמזגזגים על הכביש כמו מטורפים או צופרים לו מתחת לחלון, מפחד הסכין או האקדח שיישלפו מייד ובכלל – בתחושת הביטחון האישי, שכבר כמעט ואינה קיימת עבור האדם הסביר בארץ הזאת, בלי שום קשר למקום בו הוא נמצא בכל רגע נתון.

המשטרה לא תבוא אם נקרא לה, העירייה רק רוצה מאיתנו כסף ובית המשפט לעולם לא יהיה לצידך, גם אם פיטרו אותך כשכרסך בין שינייך ובבית יש לך עוד ארבעה ילדים שמישהו צריך להאכיל.

אנחנו חיים באי וודאות משוועת, שרובנו בקושי מבחינים בה, ובין שירות מילואים אחד לאחר, פשוט מנסים לשרוד. על תקווה, חלומות או תכניות ארוכות טווח לעתיד, כבר קשה מאד לדבר במציאות בה אנו חיים ואני שואלת: עד מתי?!

לא הגיע הזמן שננסה לעשות משהו בנידון? הרי בכבשת הרש שלנו אנו מדברים....