פעם בכמה זמן אני נכנסת לארכיון אצלי בבלוג ותמיד נדהמת מחדש.

כמה סתומה הייתי פעם.

כמה השתניתי מאז.

כמה שטויות היו לי בראש.

כמה בעיות שבשניה הייתי פותרת עכשיו.

כמה!

ולמרות כל אלה אף פעם לא שקלתי לשניה למחוק את כל התוכן הזה ולהתחיל מחדש.

כל הסתימות,השטויות והבעיות כל אלה עיצבו אותי.

לקרוא את כל מה שעברתי רק גורם לי לחייך ולשמוח שאני במקום אחר עכשיו.

לא מתביישת במי שהייתי, הרי ההתנהגות הזו נבעה מחוסר ניסיון והכל היה בהתאם לגיל שלי ולצרות ולרגעי האושר שיש לאנשים בגילי.

עכשיו הכל מקבל את הפרופורציה הנכונה.

אני בטוחה שבעוד שנה או שנתיים אקרא את הפוסטים האלה של שנת 2011 ואגיד לעצמי את מה שאמרתי בתחילת הפוסט.

ב - 2007 הבעיות העיקריות שלי היו הבגרויות ומריבות טיפשיות עם חברות.

ב - 2008-2010 היה רק צבא צבא וצבא

עכשיו פסיכומטרי.

מה שנראה כמו הקושי הכי גדול, הדבר הכי משמעותי שאני עושה והכי משפיע יתגמד לעומת הקשיים העתידיים.

אחח הרבה עבודה קשה מצפה לי.