האוויר החם והערפל, החושך והשקט, הלבד.
הטלויזיה ברקע והמוזיקה ורעש המכוניות מהרחוב.
מביט מהחלון והכל מזכיר לי אותך.
כל אדם שעובר, כל מכונית שנוסעת.
מזכיר לי תקופה אחרת, תקופה שאז בכיתי עליה והיום אני בוכה כי איננה.
אני רוצה לבכות, אני רוצה להתנתק להתרחק ולברוח.
שהזמן ייעצר והתחושה תהיה אותה התחושה כמו עכשיו. זה עושה לי טוב אבל צובט בלב.
הרחוב הזה הוא שלנו, השיר הזה גם הוא שלנו.
הדשא הזה הוא הפינה שלנו. אז לאן כל זה נעלם?
זה לא הדברים שנעלמו זה אנשים שנעלמו.
כ"כ מתגעגע וכ"כ כואב.
כבר מעל שנתיים במסגרת ועדיין זוכר את הריחות, התחושות והאווירה שעשתה לי טוב.
מה זה שווה להכיר אנשים חדשים ולאבד ישנים? זה לא חפץ, לא נעליים ישנות שזורקים וקונים חדשות.
אני אפילו לא יודע אם כל הדברים ההם עשו לי טוב, פשוט הם לא מתקיימים יותר מבחינתי וכשהם התקיימו הייתה תקופה קלה יותר אז זה נתפס לי כטוב. גם אז בכיתי. אני חושב.
מפנטז על החופש, שבטח גם אז אלך לאיבוד.
מפנטז על הביחד כדי לא ללכת לאיבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
