can you see me?

דברים שהם לא אני, אבל אולי מתחילים להיות:

- לעשות פירסינג.

- ללכת לבד למקומות ובאמת להרגיש בנוח.

- לעשן.

- לגור בתל אביב.

- לשכב עם אנשים גם אם אני לא נמצאת איתם בקשר.

- לצבוע את השיער.

- לנהל שיחה עם בני משפחה ולהנות (או לפחות לא ממש לסבול) מזה.

- ללכת עם חצאיות מיני.

- לדבר על ארנונה וחשבונות חשמל.

- להצטלם בעירום.

- ללכת עם משקפי ראייה.

- להוריד מעצורים (לפחות באופן חלקי).

- ללכת לים.

- לכתוב כאן.

- לתקשר עם אנשים.

- לצלם.

- לחייך לילדים (למרות שזה מתוך מבוכה).

וזהו.

קשה לי להפנים את העובדה שברגע אחד הכל יכול לקבל משמעות שונה בתכלית ממה שהייתה.

משמעויות בורחות לי מבין האצבעות וחדשות, לא תמיד נעימות, מגיעות במקומן.

החלק שבאמת מתסכל בכל הסיפור הזה הוא האפסיות שלי בו, חוסר היכולת שלי לפעול בצורה "נכונה" למרות היכולת לראות אותה בבירור.

אני מעבירה, לפחות בראש שלי, את ההשפלה שאני כל כך מפחדת ממנה ואני אפילו לא מצליחה לשלוט בזה.

אני תוהה איך אני אהיה בלעדיו ואם אולי זה יהיה לי יותר טוב. אני מאמינה שחוסר ההתעסקות בעניינים תעלים אותם, או לפחות תוריד אותם אל מתחת לפני השטח.

[מיקס] כי אני לא לגמרי בטוחה איפה אני יושבת.

רגרסיה להתחלת הבלוג הזה.

רגרסיה לתקופה עצובה ופאטתי הרבה יותר.

רגרסיה למחשבות לא טובות.

רגרסיה לחוסר שליטה וחוסר הבנה בסיסי של רגשות ומניעים.

אני אוהבת להגיד שעברתי תהליך ואני מבינה יותר עכשיו. מבינה את עצמי, את הסביבה, מסוגלת לנתח יותר לעומק וביתר דיוק.

אני תקועה בפלונטר (ואני לא מאמינה שאני משתמשת במושג הזה) בין עצמי של פעם לעצמי שאני אהיה. אני לא מסוגלת להגדיר כרגע מי ומה אני וזה מאוד טוב לי מהבחינה שאני מרשה לעצמי הכל גם אם זה "מאוד לא דפנה" מצידי, וגם אם זאת לא אני של העבר או אני של העתיד. זה נותן לי חופש עשייה ומחשבה שבחיים לא נתתי לעצמי וזה משחרר כל כך וזה נותן לי מרחב לנשום ולגדול וזאת תחושה שאני לא מכירה וזה דיי מדהים.

מצד שני, כל חוסר ההגדרה הזה מאוד מקשה עלי למקד מניעים וסיבות לדברים שאני עושה, רוצה או סתם מקווה.

אני לא יודעת אם הדברים שאני רוצה נובעים מחוסר ביטחון בעצמי וחוסר באהבה מאחרים או מתוך גדילה ואמירה כנה שזה באמת כלום, חוץ מכלי.