יום אחד .. גם אני אהיה גדולה!

פוסט יאוש

היה לי שבוע קשה אני לא מתכוונת לפרט תסלחו לי שאתם נאצלים לקרוא את השלוש שורות האלה כשבמילא אין בהם שום תוכן משמעותי.

שבוע הבא יהיה יותר טוב נכון?

שבת שלום

החלטתי להיות מקורית כמו אלעדי ובשביל לעשות מחווה לצוות כותבים  האדיר של ארץ נהדרט' מחזור כ"ז ולצרף לכאן את אחד המערכונים השולטים שכתבנו אינג'וי

(הפוסט של אלעדי על המערכון של שושנה מומלץ!)

. כתבה: תירוץ נולד

משתתפים: צדי, ריקי, צביקה, גל כהן, שלומי ששון, שי-לי קליין, כיתה

קטע וידאו:

[פתיח של התכנית "תירוץ נולד".

כתובית על רקע שחור: "לפני שנה אף אחד לא ידע מי הם..."

כתובית חדשה: "היום הם הכוכבים של המדינה".

תמונות של שלושה פרצופים, שהם כביכול פרצופי הזוכים בשנים הקודמות. ברקע קולות של תשואות רמות.

קאט לצילום מהגמר של השנה שעברה: ילדה ניצבת על במה, מתחתיה המוני מעריצים וידיים שלוחות. היא עומדת עם מיקרופון]

זוכה: [בטון דרמטי] שכחתי להזיז את השעון המעורר שלי לשעון קיץ... [תשואות מהקהל].

[fade מהיר לסוף הגמר משנה שעברה: מנחה לבוש בחליפה עומד לצד הזוכה, מרים את ידה למעלה]

מנחה: [מכריז בגאון] נינט! [תשואות מהקהל].

[קאט לרקע שחור. מוסיקה מותחת.

כתובית: "עכשיו הכל מתחיל מחדש..."

כתובית חדשה: "מי יגיע לגמר בחדר המנהלת?"

כתובית חדשה נוחתת, ברקע קול של חותמת כבדה: "תירוץ נולד 3".

כתובית חדשה: "צפו היו במתרצי המחר..."]

קטע במה:

[מימין: כיתה. משמאל: שולחן השופטים, מאחוריו ישובים צדי צרפתי, ריקי גל וצביקה פיק]

צדי + ריקי + צביקה: הבא בתור!

כיתה: [מסובבת ראשים לימין וקוראת] הבא בתור!

ריקי: [נוטלת רשימת שמות ומתחילה לקרוא. לאחר כל שם, מישהו בכיתה מרים את ידו, וצועק "פה". מגיעה לגל כהן] גל כהן. גל כהן? גל כהן פה?

גל כהן: [מגיעה בריצה מימין למרכז הבמה, מתנשמת, במהירות] גל כהן, בת 15, רמת השרון.

צביקה: בת 15? וואו, היא מבוגרת מדי בשבילי. אבל בואו ניתן לה צ'אנס.

ריקי: אז למה איחרת היום לכיתה?

גל כהן: [מתרגשת, מכינה עצמה נפשית. במהירות] נרדמתי אצל אבא, אבל החבר החדש של אמא טס לחו"ל, והוא לקח בטעות את התיק שלי עם כל הספרים בתוכו. הלכתי לדירה של אמא, אבל היא הייתה נעולה. עליתי לשכן מלמעלה כדי לקחת את המפתח הרזרבי, וראיתי אותו יושב על המדרגות ובוכה. הוא סיפר שאישתו עזבה אותו וטסה לחו"ל. עם מי? עם החבר החדש של אמא. פתאום נטרקה הדלת. מצאנו את עצמנו נעולים בחדר המדרגות. לפתע שמעתי צרחה מחרישת אזניים. זו הייתה אמא. היא גילתה שהחבר שלה טס לחו"ל עם אישתו של השכן. ניסינו להתקשר למלון שלו בטורקיה, אבל הוא לא היה שם, כי הוא הלך לחמאם הטורקי. התקשרנו אליו לפלאפון, אבל האדים בחמאם הרסו לו את הסלולרי ושמענו אותו נורא מקוטע. אמא התעצבנה וגררה אותי לנתב"ג 2000. עלינו על הטיסה הראשונה לטורקיה. כשנחתנו בטורקיה, קנינו טובלרון ועברנו 150 חמאמים עד שמצאנו את החבר של אמא. לקחנו את התיק עם הספרים שלי, ועלינו על טיסה חזרה לארץ. נחתנו בישראל. עיכבו אותנו במכס, כי אמא קנתה יותר מדי טובלרון. אחרי 5 שעות שילמנו קנס, עזבנו את שדה התעופה, וניסינו לתפוס טרמפים בחזרה לרמת השרון. אתמול בערב הגענו הביתה והלכתי לישון. אני לא יודעת לאן אני הולכת עכשיו, אבל אני בטוחה שזה יהיה מעניין. [מהרהרת] לאן אני הולכת עכשיו?

הכיתה: מתמטיקה!

צדי: רגע, חומד, אם הגעת אתמול בלילה הביתה- למה איחרת היום בבוקר?

גל כהן: איבדתי את הדרך לבית הספר.

צדי: איפה את גרה?

גל כהן: [נבוכה. מצביעה ימינה. בשקט, כמעט לעצמה] פה [הכיתה מסובבת את ראשה ופולטת קול התשאות].

צדי: תראי, חמודה... זה היה קרוב, זה היה ליד, זה... זה היה כמעט, אבל... אבל זה לא בדיוק. זה לא עובר. זה חסום. וטורקיה... זה כבר לעוס מדי. נינט מיצתה את זה לפני שנתיים בגמר.

גל כהן: כן, אז... מה?

[צדי, ריקי וצביקה מרימים שלטים עם שטנים. נשמע קול באזֵר של פסילה.]

כיתה: לא עוברת! [גל כהן יוצאת].

צדי + ריקי + צביקה: הבא בתור!

כיתה: [מסובבת ראשים לימין וקוראת] הבא בתור!

ריקי: [ממשיכה להקריא שמות מהרשימה. מגיעה לשלומי ששון.] שלומי ששון. שלומי? מי זה שלומי? [שלומי נכנס עם גופיה, ג'ינס של היינס, נעלי פומה. הולך בקלילות לקראת מקום הישיבה שלו. מוסיקה מזרחית ברקע].

צביקה: וואו, בחור, לאן אתה הולך? [שלומי הולך בחוסר חשק למרכז הבמה.] אתה שלומי?

שלומי: היי, היי, היי! לא תישא את שם השלומי לשוַוא.

צביקה: למה איחרת היום בבוקר?

שלומי: עזוב אותי באמאש'ך.

צביקה: וואו, וואו, וואו, בחור! אתה בלייב. זה נשיונליטי טי.וי!

שלומי: היי, היי, בלי לקלל, יא... יא... יא מבוגר!

צביקה: מה זה?! איך אתה מדבר?!  אתה חולה נפש? לקית בשיגעון? זה שידור חי.

שלומי: זה טלוויזיה זה? [מוציא בהתלהבות פלאפון ומדבר לתוכו] נשמה, תפתחי ת'ערוץ של האשכנזים. מה למה? רואים אותי! את רואה אותי? רואה? [מחייך חיוך דבילי לקהל, ומנופף כאילו לכיוון המצלמה] תקליטי, עיניים, תקליטי. מה זה איך מקליטים? תלחצי על ה... נו, זה... על ה... איך קוראים לזה.... ליד הפְּלַיי... הכפתור עם ה... שיש עליו את ה... הכפתור המסמיק הזה, נו...

צדי: record, record.

שלומי: סתום, יא אשכנטוז, לפני שאתה מתעורר מחר בלי אמא, יא צימעס קטן. ס'עמק עראס. [לפלאפון] זה לֵקוֹרְד, מאמי. [צועק] ל-קורד! יא אעמה. טוב, יאללה... ביי סבתא. [מחזיר את הפלאפון לכיס].

צדי: [מפוחד] אפשר... אפשר להתחיל?

שלומי: חופשי אפשר [עושה תנועה מבהילה לעבר צדי. צדי נופל מהכיסא, קם ומתיישב בחזרה. גם הכיתה נבהלת].

צדי: אז למה... למה... למה איחרת היום?

שלומי: [חושב] למה איחרתי היום? למה... למה... למה אמאש'ך, זה למה, יא לבקן. אני לא כמו כל החונקים-טחונים האלה מהמערבית [מצביע לעבר הכיתה, היא נבהלת.] אני ממורשה. מורשה-סיטי. אני צריך לעבור כל יום עשר אוטובוסים עד פה. למה לא בניתם בית ספר במורשה? ואז הצלצול המג'ייף הזה, ת-מיד עשר דקות לפני הזמן... ומה זה שמתם את השיר הוואחש הזה של שלמה ארצי... קאלי איזה שיר [עושה אפטה]. לא יכולתם לשים לנו איזה תמיר סולטנה? [מתחיל לשיר]. "האהבה פגעה בי כמו סכין בגבי... איך האמנתי לה, נשמה שלי... למה הלכת, מלאך שלי? טן-טן-טן. מאוהבת, מאוכזבת, מבייצת..." [מתחיל להשמע בכי של תינוק.]

צדי: מה זה? מה זה?! מה זה הרעש הזה???

צביקה: [מוציא תינוקת מתחת לשולחן] הוא העיר את קטיה.

ריקי: זו החברה החדשה שלך? תביא, תביא, איזה מותק. [מנדנדת אותה על מנת להרגיעה] כמה זמן אתם ביחד?

צביקה: בת כמה היא? [מחשב עם האצבעות] נראה לי שמאז האינקובטור.

צדי: שלומי, תשמע... זה היה... זה היה מאוד... איך לומר... אני מתכוון... צביקה, תגיד לו.

צביקה: זה לא היה זה, לא הייתה לזה סטאר-קוואליטי. זה לא היה משהו שבנות יקרעו בשבילו חולצות ויצרחו "וואו, שיגעון!". זה לא נושך, זה לא בועט, זה לא צובט. חסר לזה שיק. אין לזה טאץ' אוניברסלי. זה מאוד... אין בזה גלאמור [צביקה וצדי מרימים שלטים שטנים. נשמע קול באזר של פסילה.]

הכיתה: לא עובר! [שלומי מתחיל לצאת].

ריקי: רגע רגע, לאן אתה הולך?! בוא הנה, מתוק. אני דווקא מאוד אהבתי את זה. יש לך פוטנציאל שצריך לפתוח. זה עדיין חסום, זה עדיין בפנים. תעשה את זה שוב. [שלומי מתחיל לשיר שוב.] יופי, עוד. ככה, כן. צריך לפתוח את זה עוד. [קורעת לו את הגופיה]. ואתה יכול במקום הסלסולים להגיד "כן, ריקי, קצת למעלה, תמשיכי". זה מאוד מחוספס, צריך לעשות את זה יותר חלק [מוציאה שמן ומורחת את הגוף שלו]. טוב, אני רואה שיש לי עוד הרבה עבודה אישית איתך. חכה לי מאחורי הקלעים. מה המספר שלך?

שלומי: 052-784111 ואין שם אף אחד [צוחק. עומד לצאת. מסתובב, עושה לצדי תנועה מרתיעה. צדי נבהל וזז. גם הכיתה זזה.] אה, זזת, יא מאניק. [מכה בכתפו שלוש פעמים, ויוצא].

צדי + ריקי + צביקה: הבא בתור!

כיתה: [מסובבת ראשים ימינה וקוראת] הבא בתור!

ריקי: [ממשיכה להקריא שמות מהרשימה.] שי-לי קליין. שי-לי?

שי-לי: [נכנסת עם בגדים ורודים, לרקע שיר של רוני סופרסטאר או בריטני, מאופרת באופן קיצוני. משחקת עם השיער]. אוי, ריקי בובי, מה זה סורי שאני מאחרת... [נשמע צלצול פלאפון. היא עונה] היי אלוש-קפלוש, מה 'ניינות? שיואו, כו-לם מעצבנים אותי. "גריפ" היה סגור, והיה שם תיק So in, שושנה לא עשתה לי שעווה טוב, ועכשיו אני לא יכולה ללכת, כאילו, לעלייה לתורה של אח של קָפַּסוֹ, והמורה לספורט מה-זה עלתה לי על הנרווים. 

צביקה: וואו, בובל'ה, את פה בתכנית big production, זה לא המקום וזה לא הזמן.

שי-לי: טוב, זה לא קוּל וזה לא שיק, ואתה מה זה לא בא לי טוב. אני באמצע שיחה.

צדי: צביקה, היא לא תבין ככה. תן לי... [קם, משנה את הקול] יווווו, מאמי, ליסטן טו מי: צמצמי, ובמיידי. [לוקח לה את הפלאפון ומדבר לתוכו] בואנ'ה, אלוש, חברה שלך בלייב, תנתקי עכשיו או ששכחי מהליפסטיק נצנצים, שכחי. [מנתק. חוזר למקום. קולו שב לסורו] אז חמודה, למה איחרת?

שי-לי: [מתכוננת] טוב, כאילו, מסאסה העוזרץ שלנו לא העירה אוצי בזמן, ה-'פגרץ הזאץ, כל הפיליפיניוץ האלה גם כן, שיחזרו לפיליפיה. קמצי (קמתי) ברבע לשמונה עם מיגרנה סופניץ, ולא מצאתי מחדד לעיפרון השחור, כאילו, ואני באה לשים את הבושם ואז, כאילו- או מיי ג'יזל- אהבה-אהבה נגמר לי!

ריקי: מה זה "אהבה-אהבה"?

שי-לי: אמור-אמור, כאילו?! והנהג של דדי ("דזדזי") איחר עם הלימו', והלחות מה-זה ניפחה לי ת'שיער...

צביקה: וואו, וואו, מה נסגר איתך, ילדה? בשם הפיק-סיז, למה איחרת?

שי-לי: מה זה למה איחרצי? דפקצי איחור אופנצי, כאילו.

ריקי: תראי, ילדונת, זה לא יכול להיות שכל ת' ו-ד' יהיה צ', ו-דז'. דיקציה, דיקציה.

שי-לי: למי אמרת "דיק"?

ריקי: דיקציה, ילדונת. ת"ו צריך להיות...

כיתה: ת"ו.

ריקי: ... ולא...

כיתה: צ"ו [עם תנועה של צפונית].

צדי: אני דווקא לא מסכים עם ריקי. אני חושב שזה היה בזה משהו מאוד... מאוד... אמיתי, מאוד כנה, מאוד מהקישקע. אני אהבתי את הגישה שלך, החוצפנית, שלא דופקת חשבון. יש לך גישה שהיא מאוד... מאוד... שלך, ייחודית. זה היה באמת... אה... אותנטי [שי-לי מתחילה לבכות]. ל... למה את בוכה?

שי-לי: [מתוך דמעות] אבל למה אוצנצי? למה אצה מקלל? מה עשיצי לך? שיואו, אתה מה-זה רע. דדי אומר שצריך לתלות אנשים כמוך. שתדע לך שזה מה-זה לא פייר... אני יודעת לעמוד על שלי!

צביקה: אבל חמודה...

שי-לי: העורך דין של דדי יתבע אותך, תיזהר ממני. אני כבר אראה לכם מה זה תירוץ...